לפעמים אני אוהבת לנסות "להפחיד" אנשים, אז אני מספרת להם בנקודות מה עברתי בשנתיים האחרונות ואני מנסה לעשות זאת בנשימה אחת:

התפטרתי ממשרה בכירה, כתבתי ספר בפעם הראשונה, התאבלתי על הספר כשהבנתי שהוא נפגם, כתבתי את הספר בפעם השנייה, שיגעתי רופאים וגיליתי שאני חולה בסרטן, עברתי ניתוח וטיפולי כימותרפיה, התמודדתי עם חיידק עמיד, ניצחתי, התמודדתי עם שדים ומלאכים, עזבתי את הבית, התגרשתי, חזרתי לעבודה, התפטרתי שוב מהעבודה, הוצאתי לאור את הספר הראשון, כתבתי את הספר השני ו... למעשה הבנתי שאני במסע.

 

בשנת 2016, כשילדתי את נטלי והוצעה לי שותפות נראה שהשגתי משהו שרציתי ועבדתי קשה עבורו במשך שנים.

אבל... משהו בבטן שלי לא הסתדר, היא דיברה אליי ואני התחלתי להקשיב לה. הייתי חסרת אנרגיות, לא הייתי מרוצה מהחיים שלי למרות כל מה שהשגתי, לא חייכתי, שקעתי בעבודה ובקריירה כל כולי וגם היא התחילה כבר לשעמם ולתסכל אותי.

סוג של משבר גיל ה-40, במיוחד בגלל שהייתה לי תינוקת בת חצי שנה בבית ומצאתי את עצמי בסטרס אדיר, מתפקדת ללא כוחות בלילה ובבוקר, על אוטומט, סוג של מתה מהלכת, זומבי. כן, כולם חשבו ככה, גם אני.

אז החלטתי לעזוב את העבודה, לנוח קצת ולהחליט מה אעשה בהמשך חיי. את החודש הראשון בבית אני לא אשכח, כל יום על הנדנדה בחצר, מנסה להתרגל לשקט הזה, בלי מיילים, בלי דד-ליינים, בלי לקוחות, בלי עובדים, רק אני עם עצמי. נראיתי והרגשתי כמו מישהי בגמילה או בשיקום נפשי.

ואז יום אחד החלטתי שאני מתחילה לכתוב ספר. האמת היא שלמעשה לפני כמה שנים התחלתי לכתוב סיפור, 138 עמודים שנכתבו במהלך החגים ונשארו בדיסק-און-קי לאחר מכן כשחזרתי ללחץ של העבודה. זכרתי שהתקופה הזו הייתה אחת המרגשות בחיי ותמיד אמרתי לעצמי שיום אחד אני אחזור לכתוב, יום אחד אני אסיים את הספר, יום אחד אני אקח את כל החלומות והפנטזיות שלי ואעלה אותם על כתב.

אז היום הזה הגיע. התחלתי לכתוב.

 

במשך כחודש וחצי כתבתי בלילות את הרומן "אהבה בחקירה" ועצרתי כשהגעתי ל-400 עמודים. ידעתי שיהיה לו חלק שני ורציתי להבין עד כמה הוא טוב לפני שאני ממשיכה. הנחתי לו לכמה ימים, נשמתי, הייתי גאה בעצמי ורציתי לעבור עליו שוב לפני שאשלח אותו לכמה חברות טובות.

זה היה יום שישי בצוהריים (כן, זה מתחיל במתח כזה...), הכנסתי את הדיסק-און-קי למחשב ופתאום... הקובץ לא עולה. ניסיתי שוב, ושוב, ושוב, וכלום לא עובד, הקובץ פגום. ניסיתי להפעיל כל מיני תוכנות לשחזור, ניסיתי כל מיני טריקים, התקשרתי לחברים, נסעתי להטריד מומחי מחשבים ביום שישי וכלום לא עזר. כל הספר שלי נעלם.

יאפ.

התאבלתי עליו במשך כל סוף השבוע, כשבמוצאי השבת התיישבתי על המחשב והתחלתי לכתוב אותו מחדש.

לקח לי חודש נוסף.

פחות או יותר, בסוף החודש הזה, כמעט בסיום הכתיבה, גיליתי שאני חולה בסרטן.

 

עד היום אני מתקשה להבין כיצד גיליתי כי אני לא אחת שהולכת לרופאים, אבל הייתה לי תחושה שמשהו לא בסדר איתי. למעשה, מאז הלידה, טענתי שמשהו לא בסדר איתי, הרגשתי את זה בבטן ובאגן שלי. גם אני בהתחלה חשבתי שאלו תופעות של אחרי לידה, אבל כבר עברתי שתי לידות בעבר ואני יודעת איך הגוף שלי מתנהג, זה לא הרגיש לי זה.

אז הלכתי לרופאים, הם לא מצאו לי כלום. אבל התעקשתי שמשהו לא בסדר איתי ודרשתי לעבור את בדיקת הקולונוסקופיה שלא רצו לאשר לי בהתחלה אבל התעקשתי, שוב. המתנתי עוד כמה חודשים כי אף אחד לא חשב שאני מקרה דחוף ואף אחד לא תיאר לעצמו שיש לי משהו - אני צעירה, אני לא בקבוצת סיכון, אני לא מעשנת, אני לא שותה אלכוהול, אני במשקל תקין, ועדיין... בבדיקה גילו לי גידול של 3.5 ס"מ במעי הגס.

לאחר הניתוח באפריל 2017 אובחנתי עם סרטן המעי הגס בשלב 3 - זאת אומרת סרטן עם מעורבות של בלוטות לימפה.

התחלתי לעבור טיפולי כימותרפיה, שגם אליהם לא הגבתי הכי טוב.

במשך כל הזמן הזה הספר ישב בצד ולמעשה לא עשיתי הרבה. יצרתי קשר עם גלית גלשטיין שנהגה בערכיות ושלחה אותי לסופרת מאירה ברנע גולדברג לחוות דעת. מאירה, שהתאהבה בספר שלחה אותו להוצאות לאור וקיבלנו גם תשובה חיובית. אבל החלטתי להפיק אותו לבד כי במצב הלא-וודאי שהייתי בו לא רציתי לקחת את הסיכון שלא אהיה מעורבת בו או שלא אהיה בחיים לקראת סיום התהליך.

מאירה חיברה אותי עם ליאורה פרידן שהפיקה לי את הספר ברמה גבוהה מאוד, דאגה לי לכל אנשי המקצוע המעולים ביותר שיש ולימדה אותי כל מה שכרוך בהוצאה לאור של ספר.

כשנפגשתי עם מאירה, היא הזהירה אותי לסיים את כתיבת החלק השני כמה שיותר מהר והרבה שקראו אמרו לי את אותו הדבר.

אבל לא הצלחתי. לא הצלחתי להתחבר לדמויות שלי מחדש, הייתי עסוקה מדי במלחמה על החיים.

בסוף ספטמבר לפני שנה סיימתי את הטיפולים ואת המלחמה הפיזית. ופתאום, אחרי חודשים של מלחמה, נהיה לי שקט.

 

מה עושים עם השקט הזה? אני בריאה? אני עדיין חולה? עד מתי? איך אני אדע מה קורה איתי? אני צריכה לדאוג לביקורת? איך אני חוזרת לחיים שלי? איזה חיים אלו בכלל? מי אני? ומה לעזאזל אני עושה עכשיו?

לא התאים לי השקט הזה. הוא הזכיר לי יותר מדי את בית החולים, את השכיבה האינסופית במיטה, את הרגשות הלא-טובים, את המחשבות, את הבכי, את המוות. הרגשתי שאני צריכה להילחם בשקט הזה, הייתי צריכה לעשות, לחיות כאילו אין מחר, להפסיק לפחד, לטרוף את העולם, מגיע לי, אני כמעט מתתי ועכשיו אני הולכת לחיות.

זה מה שחשבתי.

מהר מאוד הבנתי שלפני שאני מתחילה לבנות את מירב החדשה, עד כמה כואב ומפחיד שזה הולך להיות, אני הולכת לשבור ולפרק את מירב הישנה, שכעסתי עליה מאוד.

כשהתחלתי לפרק את עצמי כולם היו בטוחים שהשתגעתי, שאני עוברת משהו בגלל הסרטן, שאחרי שהייתי כל כך חזקה במהלך המחלה, פתאום איבדתי את זה. צחקתי בבוקר ובכיתי בערב, התחלתי להסתובב בלילות מחוץ לבית, נסעתי לים, ניסיתי לכתוב, לא מצאתי מנוחה, לא הצלחתי לישון, לא רציתי לישון, פחדתי לישון, פחדתי מהשקט הזה.

כשהודעתי לבעלי לשעבר שאני רוצה להתגרש, הוא התקשה לקבל את זה ובצדק.

ולא רק הוא. כולם היו בטוחים שהשתגעתי וביקשו ממני ללכת לדבר עם מישהו. הם התכוונו לפסיכולוג שיעשה לי סדר בראש.

והלכתי. והספיקו לה בדיוק שתי פגישות איתי כדי לשחרר אותי, ובפעם הראשונה בחיים שלי הרגשתי בבטן שאני עושה את הדבר הנכון, בשבילי.

איך מפרקים בן אדם? לאט לאט או שעדיף לשבור הכול בבת אחת? לתלוש פלסטר לאט זה כואב אבל כששוברים דברים יש רעש ואני הרעשתי. הכי חזק שיכולתי.

אז התגרשתי הכי מהר שיכולתי ועזבתי את הבית. את ליל השנה האזרחית החדשה של שנת 2018 כבר ביליתי לבד עם כוס יין על מזרן בסלון החדש והריק שלי. לא היו לי רהיטים עדיין, לא רכב, לא חדר שינה, לא עבודה, לא ביטחון, לא ידיעה אם אהיה בריאה מחר, רק פחד אחד גדול והתרגשות רבה.

איזה בלאגן.

 

אז חשבתי שזהו, מכאן זה רק יתחיל לעלות, אבל לחיים יש דרך משלהם ללמד אותנו ולהוביל אותנו במסע שיועד לנו כי בכל פעם שחשבתי שהנה, יותר נמוך מזה אני לא יכולה להגיע, הגיע הרף החדש ואתו התובנות, מוסר ההשכל והלקחים.

מה קרה לי? מה עברתי? איפה אני היום? מה יהיה מחר?

לקח לי עוד זמן להשלים עם מה שקרה לי, להבין שנשארתי בחיים ושאני לא עומדת למות בקרוב. לקחתי את הזמן עם ההוצאה לאור של הספר הראשון ולקח לי עוד יותר זמן להתחבר בחזרה לאיתן ולאלכס.

אבל זה קרה, הרבה גם בזכות ג'ק. איכשהו, בכל הבלגן שהייתי בו, הכרתי אותו והוא עזר לי לעשות סדר, לנשום, להירגע, להשיג שוב את השקט הפנימי שלי ולחזור לכתוב. יותר מאי פעם.

מאז אני כותבת.

הוצאתי שלושה ספרים בסדרת "אהבה בחקירה" (שניים מהם תורגמו לאנגלית ונמכרים בחו"ל), שישה סיפורים רומנטיים מלאי משמעות בסדרת ג'ק ורוזי (שעברו עריכה מחודשת ואוגדו לספר אחד במהדורה מחודשת ובימים אלה סיימו תרגום לאנגלית), מותחן רומנטי בשם "תעלומת ליל השנה החדש", סיפור רומנטי נוסף של ג'ק ורוזי ועוד ספר נוסף שכרגע אני לא יכולה למסור פרטים נוספים.

היום, במבט לאחור, אני מחייכת. אני שלמה לגמרי עם מה שעשיתי, עם הבחירה שלי לצאת מאזור הנוחות ולהסתכן בעבור חיים מלאים. אני שלמה לגמרי גם עם הטעויות שעשיתי ואני סולחת לעצמי.

 

האתר הזה הוא הרבה מאוד.

הוא השראה לאנשים שרוצים לשנות את חייהם ומפחדים.

הוא סיפור הצלחה לחולי סרטן שחושבים שהכול נגמר.

הוא המגירה האישית שלי שאני חושפת לעולם.

הוא המילים שלי. החלומות. ההצלחות והכישלונות.

הוא המורשת שאני רוצה להשאיר אחריי.