ספינת האהבה / פרק 11
בבוקר הטלפון שלי מצלצל בלי הפסקה ומעיר אותי. אני מדליקה את האור ולוקחת את הטלפון מהשידה כדי לראות מי זה. את שני הדברים האלה אני רואה בו זמנית: השעה היא שבע וחצי והמתקשר הוא ג'ק. התגובה הראשונית שלי היא לכבות את הטלפון ולחזור לישון, אבל מהמעט שכבר הכרתי את ג'ק, הוא יבוא ויקיש בדלת עד שאפתח לו. ואם זה לא יעזור, אז הוא ידאג להשיג מפתח נוסף או שישכנע את העובד שאחראי על הקומה שלנו להכניס אותו.
אני רוטנת ועונה.
"בוקר טוב, אדמס." ג'ק נשמע עירני ובמצב רוח טוב במיוחד. אני מעדיפה את השם הזה שהוא נותן לי על פני תואר הדוקטור מאתמול.
"בוקר טוב." אני משיבה.
"אני מבין שהערתי אותך?"
"כן." גאון.
"יופי. את צריכה להתעורר. מחכה לך במסעדה בקומה 15 לארוחת בוקר."
מה הוא אמר? אני צריכה להתעורר? כי הוא החליט? אני עומדת לענות לו כשהוא משתיק אותי.
"אל תכעסי, רוזי. הכל בכוונה טובה. קדימה, אין לנו הרבה זמן." הוא אומר ומנתק את השיחה. אני שונאת להתחיל ככה את הבוקר, במחשבות ודאגות, עוד לפני הקפה. אני מתארגנת במהירות שיא. תוך חמש דקות אני מספיקה להתקלח זריז, להתלבש, לצחצח שיניים, להסתרק ולהיות מחוץ לדלת. חמש דקות נוספות ואני כבר פוגשת את ג'ק.
להפתעתי, אני פוגשת גם את שרה ולו. שלושתם יושבים יחד ויש לציין ששרה נראית עליזה מתמיד.
"בוקר טוב," אני אומרת ומנסה להימנע מקשר עין עם ג'ק. אבל איך אפשר? ג'ק הוא גבר עם נוכחות ולא רק העיניים שלי נמשכות אליו. אני די בטוחה שכל אישה רווקה שחולפת על פניו מזילה ריר. בעצם, גם הנשואות. הוא גבוה, ושרירי, שיערו הבהיר קצוץ בתספורת מרינס, זיפי זקן בהירים מעטרים את פניו ומשווים לו מראה גברי ומחוספס. הוא לובש שורטס וחולצה פרחונית עוד יותר צעקנית מזו של אתמול, אשר פתוחה מאמצע החזה שלו למעלה.
"בוקר אור אדמס." הוא זורק לעברי חיוך של אחרי קפה. "בוקר טוב," שרה ולו מברכים ממש שנייה אחריו.
"אני הולכת להביא לי קפה ואוכל " אני אומרת וממשיכה בדרכי. אני קודם עושה, כהרגלי, סיבוב לראות מה יש לאכול ורק לאחר מכן אני לוקחת צלחת ומעמיסה אותה. אני בוחרת הבוקר בחביתה מקושקשת, סלט מרענן, כמה סוגי גבינות, בייגל, האש בראון ובייקון. בדרכי לשולחן אני ממלאת לי ספל בקפה שחור. עד למעלה.
"מתי התעוררתם?" אני שואלת בכוונה כדי לערב את היושבים בשולחן בשיחה ושלא ינעצו מבטים בצלחת שלי.
אבל ג'ק בוחן הכול. הוא שותק, אבל אני רואה את המבט שלו. לרגע מתחשק לי להעיף עליו "בטעות" את ספל הקפה.
"אנחנו ערים משש וחצי."
אני כמעט נחנקת כשאני בדיוק לוקחת לגימה ראשונה מהקפה. למה? למה שאנשים שנמצאים בשיט תענוגות יתעוררו בשעה עוד יותר מוקדמת מזו שהם מתעוררים בשבוע עבודה?
"שש וחצי." אני מציצה בשעון שבטלפון שלי . כבר כמעט שמונה. "למה הערת אותי כל כך מוקדם?" אני פונה לג"ק, כי ברור שהוא מתכנן משהו ואני רוצה לשמוע מה זה.
"אנחנו יוצאים לטייל בקוזומל. רשמתי אותנו לטיול ג'יפים." ג'ק אומר כבדרך אגב.
"גם אנחנו מצטרפים. נכון שיהיה כיף?" שרה צוהלת ואני מסובבת אליה את מבטי. היא מסובבת את שלה ממני ומשתתקת. אני חוזרת להתעסק בצלחת שלי, באוכל שלי, בקפה שלי. תוך כדי אני חושבת על השיחה של ג'ק ושלי מאתמול, ועל כך שדי ביקשתי ממנו לשחק את התפקיד של בן הזוג שלי. אז מי אני שאסרב עכשיו? אבל ג'יפים? מה לי ולג'יפים? אני בוחרת להביט דווקא בלו. בפעמים הבודדות שיצא לנו לשבת ארבעתנו יחד, אני כמעט ולא שומעת אותו. וגם עכשיו, הוא יושב בשקט. אני נזכרת בכל הפעמים ששרה פרקה בפניי את אשר על ליבה בכל הקשור אליו. על כך שהוא לא מפרגן לה על לימודי העיצוב. על כך שהוא רוצה שהיא תישאר בבית. על כך שהוא לא משקיע בזוגיות שלהם. ואני לא יודעת מה גורם לי להרגיש ככה, אבל אני פתאום מרגישה שרומיתי.
"לו, מה אתה אומר על הלימודים של שרה?" אני מוציאה מפי את השאלה הזו באימפולסיביות מוחלטת. שרה מפסיקה, לשביעות רצוני, את הצחקוקים המעצבנים שלה. לו מרים אליי מבט תמוה. על ג'ק אני בכלל לא מסתכלת אבל אני יודעת שהוא לא מבין מה אני רוצה.
לו מושך בכתפיו. "לא יודע," הוא אומר. "אם הלימודים עושים לה טוב ואם זה מעניין אותה, אז אני בעד."
שרה נעה בחוסר נוחות במקומה. אני יודעת שהיא יודעת שעליתי עליה. "באמת? הממממ..." אני עושה את עצמי חושבת.
"טוב, אנחנו צריכים להתארגן לתזוזה. הטיול מתחיל בשמונה וחצי." זה ג'ק שקוטע את השיחה המעניינת שיכלה להתפתח כאן. מה הקטע שלו?
"כן. ניפגש בעוד עשר דקות בסיפון 3?" לו שואל ואני רואה שהוא מדבר עם ג'ק באמצעות המבטים שלהם. אני מגחכת וקמה על רגליי.
"טוב, אני לא בטוחה שאצטרף אליכם. בכל מקרה, שיהיה לכם טיול מהנה." אני אומרת ומבלי להמתין לתשובה כלשהי אני מתחילה ללכת. אני שומעת את קולו של ג'ק שמחליף כמה מילים עם שרה ולו וככל שאני מתרחקת הוא נהיה מעומעם יותר. כשאני יורדת במדרגות אני שומעת אותו רץ אחריי.
"רוזי, חכי רגע." ג'ק קורא אליי ממרחק של חצי קומה. אני עוצרת וממתינה לו בלובי של הקומה. "מה קורה איתך? מה זה היה שם?"
אני מושכת בכתפיי. "אני לא יודעת על מה אתה מדבר? הבנתי שמאז תחילת השיט לא החלפתי מילה עם לו, אז רציתי להתחיל שיחה."
"כן, בטח." ג'ק מגחך. "אני מת לדעת מה מטריד אותך, אבל נשמור את זה לאחר כך. עכשיו אנחנו צריכים לא לאחר."
אני משלבת את ידיי בחוסר מודעות. "אני לא באה לטיול הזה."
"למה לא?"
אני מתחילה להיות חסרת סבלנות וזה מתבטא בנשימות מהירות, גניחות עמוקות וגלגולי עיניים. אני מודעת לבעיית ההתנהגות הזו שלי. ואז, בדיוק כשאני עומדת להוציא את חוסר הסבלנות הזה על ג'ק, אני מבחינה באריק שיורד גם הוא במדרגות. שיט.
"אריק," זה ג'ק שפונה אליו ביד מושטת וחיוך רחב. "בוקר טוב. מה נשמע?"
"הכל נפלא," אריק מחייך בעצמו. אני מכירה את החיוך המזויף והלא מרוצה הזה שלו.
"מה אתם עושים?" הוא שואל ומבטו נודד לעברי. אני מניחה שממרחק של גרם מדרגות זה יכול להיראות ולהישמע כאילו ג'ק ואני באמצע מריבה.
"חושבים מה לעשות הבוקר. רשמתי אותנו לטיול ג'יפים ורוזי לא כל כך רוצה לבוא." ג'ק אומר ואני מתמלאת בכעס, שכמותו עוד לא הרגשתי כלפיו. אני יודעת איזה תרגיל הוא מנסה.
"כן, רוזי לא בעניין של ג'יפים או כל פעילות אחרת שקשורה בשטח. שיהיה בהצלחה עם זה." אריק צוחק בציניות, כאילו הוא מרוצה מהמצב הזה בין ג'ק לביני.
אם הייתי דרקון שיורק אש, כנראה שהייתי שורפת במיידית את שני הגברים האלה.
"באמת?"ג'ק מפנה אליי מבט מוגזם. "אז למה הסכמת אתמול כששאלתי?"
מה?
זה לא שאני לא רוצה לבוא." אין לי ברירה. זה או ליפול למלכודת של ג'ק או לזו של אריק. לפחות אני זוכה לבחור באיזו מלכודת אני רוצה להיתפס. "אמרתי שאני... מעדיפה... לטייל איתך לבד ולא עם שרה ועם לו." אני ממש מרוצה מהמהירות בה מצאתי תשובה מוצלחת וגלגלתי אותה על הלשון כמעט מבלי שישימו לב שהיא שקר. ג'ק מחייך. אני חושבת שאני שונאת את החיוך הזחוח והיפה הזה שלו.
"אההה, אם ככה אז אין לך מה לדאוג. לשרה ולו יש ג'יפ משלהם ולשנינו יש ג'יפ משלנו." הוא מתקרב אליי, מניח את ידו על מותניי ומצמיד אותי אליו. אני לא מתנגדת. אם הוא החליט לשתף איתי פעולה ולהעמיד פנים שהוא החבר שלי, זה עדיף שגם אני אתנהג בהתאם.
החיוך שעד עכשיו עדיין היה פרוש על פניו של אריק, נמחק ברגע.
"טוב, אנחנו באמת צריכים להתארגן." ג'ק אומר, לוקח את כף ידי בשלו ומושך אותי אחריו אל המדרגות. "שיהיה לך יום טוב, אריק."
"ביי אריק," אני לוחשת ונותנת לג'ק להוביל. כף ידו חזקה וגורמת לי לבטוח בו. כשאנחנו מגיעים אל החדרים שלנו ג'ק מצמיד אותי אל הדלת, מתכופף לעברי ולוחש: "יש לך חמש דקות להתארגן. סמכי עליי, רוזי. את תהני."
לאחר מכן הוא מביט לצדדים, כנראה לוודא שאריק לא עקב אחרינו, ונכנס לחדרו שממול שלי.
גם אני נכנסת במהירות, בדיוק מאותה סיבה. לוקח לי דקה ארוכה להתאושש מג'ק, ממגע ידיו על גופי ומהכוחניות המטרידה הזו. אבל אני מחזירה את עצמי למציאות במהירות. אין לי ברירה. כי עד כמה שאני לא סובלת את ג'ק, אני מגלה שאני מעדיפה להעביר חצי יום בטיול ג'יפים איתו מאשר להסתכן שאריק ימצא אותי על הספינה. לבד.