ספינת האהבה / פרק 19
אריק ואני יורדים מהאוטובוס אחרונים. אני עדיין במצב של התפוצצות אדרנלין. כנראה שזאת הסיבה לכך שכשאני רואה את ג'ק מתקרב אלינו אני מחייכת ורצה אליו.
אני רוצה לספר לו שהתמודדתי. שהתגברתי על הפחד. שנהניתי.
אבל אני לא מגיעה לזה. ג'ק בכלל לא רואה אותי. הוא חולף על פניי ודוהר לעברו של אריק, כשהוא משאיר אותי על השביל יתומה והמומה.
אני שומעת חבטה.
אני שומעת צעקות.
אני רואה את אריק נופל על הריצפה.
אני רואה את ג'ק תופס אותו בחולצה, מרים אותו ומכניס לו אגרוף נוסף.
אני יוצאת מההלם הראשוני שלו ורצה אליהם.
"ג'ק!" אני צורחת ודוחפת אותו לאחור. אני מסתכלת על אריק על הריצפה שמנגב את הדם שנוזל מאפו ומזוית פיו. אני נעמדת בין אריק השכוב על הריצפה לג'ק. "מה קורה לך? השתגעת?" אני צורחת עליו. הוא נראה מוטרף. כאילו נכנס בו דיבוק. חסר שליטה. אני מנסה לפענח את המבט הזה ואת פשרו ולא מבחינה שאריק התרומם. אני מסתובבת ורואה את פניו המדממות והמרוצות של אריק. עשרות אנשים מתגודדים סביבנו. הם שולפים מצלמות ומתחילים לצלם את מה שקורה. אריק מתקרב אליו בהתגרות ואני פורשת את ידיי כדי להפריד ביניהם.
"די." אני צועקת על שניהם. ג'ק מנער את ידיו ואני מבחינה שהן חבולות. אריק במצב גרוע יותר. ג'ק עצבני. אריק עדיין מחייך בציניות.
"אתה כועס שלקחתי את רוזי לאומגה היום?" אריק מתגרה בו.
אני מסובבת אליו מבט כועס. "לקחת? אתה לא לקחת אותי לכלום."
"אתה יודע בדיוק למה אני רותח." ג'ק עונה ומתעלם ממני לחלוטין. יודע? איך הוא יודע? מה אריק עשה? אולי מישהו מהם כבר יגלה לי?
"לא. האמת שאני לא יודע. אולי תספר לנו במה אתה מאשים אותי?"
ג'ק מתלבט. סוף סוף הוא פונה אליי. "לא נראה לך מוזר שלא הגעתי היום?"
אני לוקחת כמה שניות כדי לצאת מההלם. "כן. התקשרתי אליך ולא ענית." תוך כדי התשובה שלי, אני תוהה מדוע אני מנסה להצדיק את עצמי.
"מעניין מאוד למה לא עניתי." ג'ק מסתכל על אריק כשהוא מדבר. הוא מנסה לומר משהו? לרמוז? אריק מחייך. אוי לא, אני מכירה את החיוך הזה.
"אולי תפסיקו לדבר בחידות? מישהו יכול לומר לי מה קורה כאן?" אני מתפרצת על שניהם.
הקהל החל להתפזר ואני מעלה עוד יותר את טון הדיבור שלי. רק במעט. אני עדיין רוצה לקבל ממישהו מהם תשובות.
"תשאלי אותו. את השקרן והנוכל הזה." ג'ק מפנה אצבע אליו. אריק לא זז. הוא לא נלחץ. זה מרגיש לי כאילו הוא התכונן למעמד הזה. כאילו הוא היה מודע לכך שג'ק יאבד שליטה.
"לשאול אותי מה? אין לי מושג על מה אתה מדבר. אם כבר, אז השקרן הוא אתה." אריק עונה בשלוות נפש.
אני מעיפה לעברו של אריק מבט עצבני בתקווה שיבין את הרמז לשתוק.
"מה אמרת?" ג'ק לוקח צעד לעברו. אריק לא זז והמרחב ביניהם נהיה צפוף לי. עוד רגע הידיים שלי נמחצות כבר.
"אמרתי שאתה זה שמשקר לרוזי. למה לא סיפרת לרוזי את האמת לפני שזיינת אותה?"
לא. אין מצב שזה קרה עכשיו. אני עוצמת עיניים ומתפללת שמשהו מהשניים יקרה: או שהאדמה תפער את פיה ותיקח אותי, או שאני אתעורר מחלום הבלהות הזה.
ג'ק שולח את ידיו לעברי ומזיז אותי הצידה. אני לא מתנגדת לכלום. אני רק מסתכלת על שניהם ועדיין מתפללת. ג'ק מנחית על אריק מהלומה נוספת. אריק לא נופל הפעם. במקום זה הוא מחזיר לג'ק. שניהם נופלים על האדמה וממשיכים להלום זה בזה. שני מקומיים מגיעים ומפרידים ביניהם בקושי. אני ממשיכה לעמוד שם ולהביט עליהם. אני לא יודעת איזה צד אני לוקחת. את הצד של ג'ק שהחליט לתקוף את אריק משום מקום ולא רוצה לספר למה? או את הצד של אריק שברור שהוא מסתיר משהו? אני מתקרבת אליהם.
"היה לי יום מקסים." אני אומרת בקול שקט ורועד. אריק מחייך ואני רוצה למחוק את החיוך הזה. "זה לא בגללך." אני אומרת מיד כשאני פונה אליו. עכשיו ג'ק מחייך. אני רוצה למחוק גם את החיוך הזה אז אני פונה אליו. "והוא נהרס בגללך."
אני לוקחת נשימה ארוכה. "אני לא יודעת מה קורה ביניכם. מה אתה עשית לג'ק או למה אתה לא רוצה לספר לי. אבל אני לא רוצה לקחת חלק בזה. תשמרו ממני מרחק. שניכם." אני מדגישה את המילים האחרונות וללא היסוס עוזבת אותם והולכת לכיוון הספינה.
חלק ממני רוצה לדעת מה קורה עכשיו ביניהם. האם הם ממשיכים לריב? מה הם אומרים? האם הם מדברים על מה שהם מסתירים ממני?
אבל חלק גדול יותר ממני פשוט רוצה לחזור לאותה הנקודה שעליתי על הספינה הזאת.
ללא דרמות. ללא סודות. ללא שקרים. וללא אנשים שיפגעו בי.
לבד.
אני רוצה להיות לבד.