ספינת האהבה / פרק 23
למוחרת, בדיוק כמו שג'ק הבטיח, אני מתעוררת לנוכח הודעת ההתנצלות של העיתון. זו התנצלות בפני ראש העיר של מיאמי ובפניי. בהודעה נאמר בפשטות בדיוק מה שקרה, שהטלפון של ג'ק נגנב ונעשה בו שימוש מכוון כדי לפגוע בראש העיר. בראש העיר. לא בי. בידיעה גם כתוב שהעיתון לא חקר את המקרה ואין שום הוכחות שיש קשר ביני לבין ראש העיר. הדירה שלי כלל לא מוזכרת.
אבי הביולוגי מתקשר אליי בבוקר ומלבד כמה מילים על כך שטוב שזה מאחורינו הוא לא אומר דבר. מאז שגיליתי עליו ועד היום דיברתי איתו בטלפון פעמים בודדות ומעולם לא ציפיתי ממנו לכלום. היו לו כל כך הרבה הזדמנויות להיות עבורי אבא, אך הוא מעולם לא רצה. מבחינתו תמיד הייתי רק נטל והסיפור הזה לא משתנה גם עכשיו.
במהלך השבוע אני מסתובבת כמו זומבי. קמה בבוקר, נוסעת לאוניברסיטה, חוזרת הביתה, הולכת לישון וחוזר חלילה. אני מבטלת את החסימה של ג'ק, אבל לא מצליחה לגרום לעצמי ליצור איתו קשר. אני כבר לא זוכרת את מספר הפעמים בהן התחלתי לכתוב לו הודעה, מתחרטת ומוחקת. גם שרה לא מגיעה השבוע ללימודים והתוכנית שלי לחלוב ממנה קצת מידע לגביו יורדת לטימיון. מה שכן קורה, זה שביום חמישי, אני מקבלת שיחה מסלינה. היא בעיר ורוצה להיפגש.
אנחנו קובעות להיפגש לארוחת צוהריים ואני מתרגשת לקראת המפגש הזה. אני רוצה לשאול אותה על ג'ק.
כן. ג'ק. הוא לא יוצא לי מהראש. מאז אותו ערב, אני לא מפסיקה לבהות בתמונות שלו שאני מוצאת ברחבי המדיה. זו לא בעיה למצוא תמונות שלו. האינטרנט מלא בהן. לא הייתי מודעת כלל להיותו רווק מבוקש. אולי, אם הייתי מוציאה את הראש מהתחת שלי, הייתי מבינה את זה ומתייחסת אליו קצת יותר יפה.
סלינה ואני נפגשות לצוהריים בבית קפה במרכז מיאמי והדבר הראשון שהיא היא מספרת לי זה שאריק התקשר אליה.
"תקשיבי," היא מתחילה בדרמטיות. "הבחור הזה לא נורמלי. הוא הוזה."
"את לא מבינה כמה." אני מסכימה איתה.
"הוא סיפר לי סיפור שלם על כך שג'ק וושינגטון עבד עלייך."
שיט. לא חשבתי שאריק ירד לרמת שפל כזו וילך לרכל עם חברה שלי. מה עוד האריק הזה יעשה כדי לפגוע בי? "זה נכון שג'ק ואת ביחד? הזהרתי אותך לא להתקרב אליו."
אני נאנחת ומסתכלת עליה. איך אני מספרת לה את זה? עברו כבר כמה שנים טובות מאז שהם יצאו יחד במשך כמה ימים. אין על זה איזה חוק התיישנות?
"ג'ק ואני לא ביחד." אני קודם כל מציינת את העובדה היחידה שקיימת עכשיו.
"אז אריק שיקר? את יכולה להסביר למה הוא התקשר אליי, החברה של האקסית שלו שלא הייתה איתו בקשר גם כשהייתם יחד, כדי לנסות לדבר איתך ולהציל אותך מהאפס הזה, ג'ק?"
"אני יכולה. אבל אני מבקשת שלא תשפטי אותי."
סלינה נושמת עמוק ונשענת לאחור.
"זה לא נשמע טוב. זה לא טוב." היא מסננת מבלי להתייחס לבקשתי.
"ההפלגה הזו לא הייתה רעיון שלי, אלא של אחת התלמידות שלי בקורס החוץ שאני מעבירה. מישהי שהתיידדתי איתה. היא מכרה לי סיפור על בעיות בנישואים שלה וביקשה ממני להצטרף אליה למסע הזה." אני נאנחת לרגע כשאני חושבת על הקלות שבה ניתן להפיל אותי בפח. "אכלתי את זה. מסתבר שגם בעלה סיפר לג'ק סיפור דומה וכך יצא שג'ק ואני ישבנו יחד איתם בארוחת הערב."
אני עוצרת את הסיפור שלי ומשחקת עם הסלט שהזמנתי. אני מנסה לסדר את הסיפור מכאן. "לא זיהיתי את ג'ק בהתחלה והתפרצתי עליו מבלי לדעת שזה ג'ק השחצן מהלימודים. לא הייתה לי סבלנות אליו והוא פשוט הופיע בכל מקום שהייתי." אני מחייכת כשאני מספרת לה על הפעם הראשונה שפגשתי אותו על הסיפון. ואז, בבת אחת החיוך נמחק מפניי. "ואז גם אריק הופיע שם."
"כן. הוא סיפר לי שהוא מבין היום את הטעות ושג'ק סובב לך את הראש נגדו עם שקרים מוחלטים." סלינה אומרת ואני מבינה שהשיחה שלה ושל אריק לא הייתה קצרה ולא תמימה. אז אני מחליטה לספר לה הכול. בלי פילטרים. בלי ליפות את עצמי ואת ההתנהגות שלי. היא לא קוטעת אותי למעט מספר הערות ציניות על מה שאריק סיפר לה. אבל אני ממשיכה בסיפור עד החלק שג'ק אומר לי שאני מלכת הדרמה. אני מדגישה את המילים האלו כדי לבחון את התגובה שלה למה שג'ק אמר עליה.
"דרמה? את דרמה? את?" סלינה מתפקעת מצחוק. "איזה אדיוט."
סלינה ואני שותקות במשך כמה דקות כשאנחנו אוכלות. מידי פעם, כשסלינה לוגמת יין, היא שואלת אותי שאלה. אני משיבה בכנות ואנחנו חוזרות לאכול.
"מה אמרת לאריק?" אני שואלת כשאנחנו ממתינות לחשבון. היא מושכת בכתפיה.
"אמרתי לו שאין לי מושג למה הוא התקשר אליי ושאין לי מושג מה הוא מצפה שאעשה."
"וזהו? זה סיפק אותו?"
"כן. אני מניחה שהוא ידע שאעשה איתך את השיחה הזו. אני מניחה שהוא חשב שבגלל שג'ק ואני יצאנו אז אני אכעס עלייך ואבקש ממך להיפרד ממנו."
"אנחנו לא יחד." אני מרימה את הקול וסלינה צוחקת. אני לא יודעת למה היא צוחקת. כשאנחנו יוצאות מבית הקפה סלינה עוצרת במקומה.
"הכול בסדר?" אני שואלת אותה.
"כן. תקשיבי..." היא מתחילה לומר ומסובבת אותי מאה שמונים מעלות. "את צריכה להיכנס לשם."
אני מסתובבת אליה בחזרה ונותנת לה מבט של 'מה את רוצה ממני?'
"אלה המשרדים של העיתון בו ג'ק עובד. אני לא יודעת איזו קומה."
צירוף המילים העיתון בו ג'ק עובד גורם לי להצטמרר. זו הידיעה שהוא כל כך קרוב. סלינה יודעת היכן הוא עובד? איפה המשרדים שלו? איך? והאם זו הסיבה שהיא רצתה שניפגש כאן? זאת היא שבחרה את המיקום.
סלינה נותנת לי חיבוק מהיר ונשיקה דמיונית על הלחי. "היה מעניין מאוד. תשמרי על עצמך. מלכת הדרמות." הצחוק הציני שלה מלווה אותה כשהיא מתרחקת ואני נשארת שם לבד.
***
אני מסתכלת על הבניין באימה, כאילו היה מפלצת.
ג'ק כל כך קרוב אליי. מרחק של כמה מטרים, כמה קומות ואגו ענק.
שאעלה ואגש אליו? ומה אז? מה אגיד לו? כבר התנצלתי בפניו והוא נפנף את ההתנצלות שלי.
אני מסתובבת ומתחילה ללכת משם כדי לתפוס מונית. אני הולכת עשרה צעדים, נעצרת, מסתובבת וחוזרת. ואז שוב. מסתובבת, מתחילה ללכת וחוזרת.
ג'ק צודק. אני באמת דרמה.
אני עומדת במקומי, לא יודעת מה לעשות כשלפתע מישהו קורא בשמי.
"רוזי?" למרות שלא דיברנו הרבה בהפלגה, אני מזהה את קולו. זה לו. אני קופאת במקום, עוצמת עיניים ומדברת אל עצמי. "אלוהים תעשה שהוא לבד. בבקשה... בבקשה..."
"רוזי?" כשהוא קורא בשמי בשנית אני מסתובבת אליו. אני משחררת אנחת רווחה כשאני רואה שהוא לבד.
"היי, לו." אני מרימה את ידי לשלום ועושה פרצוף מובך ומתנצל.
"מה את עושה כאן? באת לראות את ג'ק?"
"מה? לא!" למה זה הדבר הראשון שהוא חושב עליו? זה מה שחסר לי, שהוא יספר לו איך עמדתי מתחת למקום העבודה שלו וצעדתי הלוך ושוב כמו סטוקרית. "נפגשתי עם חברה כאן בבית הקפה," אני מצביעה לעברו. "עד לפני חמש דקות לא ידעתי שהמשרדים שלכם כאן."
הלוואי והוא יאמין לזה. הלוואי והוא יאמין לזה.
"אהה. שמעתי מה קרה עם אריק והחומרים השקריים שהוא העביר. אני ממש מתנצל ומקווה שהכול הסתדר."
לו ממש נחמד. בהרבה יותר נחמד מאשתו. לאן היא נעלמה בכלל?
"כן, הכול הסתדר. תודה. מה שלום שרה?" אני מעבירה נושא.
"בסדר. רגיל."
אנחנו מחייכים זה לזה ונראה לי שנושאי השיחה שאינם כוללים את ג'ק נגמרו לנו. אני מסתכלת על הטלפון שלי מתוך מבוכה ורצון שילך כדי שאוכל לברוח רחוק משם.
"טוב, אני צריך לעלות." הוא אומר ואני מאוד מודה לו על קריאה נכונה של המציאות.
"בטח. אני ממתינה למונית. להתראות, לו. היה נחמד לפגוש אותך."
הוא מהנהן. "גם לי. להתראות רוזי. המשרד של ג'ק בקומה השביעית."
הוא קורץ אליי ואז מסתובב ונעלם לתוך הדלתות המסתובבות של בניין המשרדים הגבוה. אני מנחשת שהדבר הראשון שהוא יעשה זה לספר לג'ק שפגש אותי. ליבי שוב מתחיל לדהור. ומה אם ג'ק ירד לכאן? למה שהוא ירד לכאן? הרי הוא אמר לי שאני לא מעניינת אותו יותר. אני מנסה לתפוס מונית ורוקעת ברגליי בעצבנות. אף מונית לא עוצרת. שיט. אני חייבת לעוף משם. אני עומדת להזמין מונית דרך אובר כשמה שחששתי ממנו קורה.
"רוזי."
אני כמעט מפילה את הטלפון אל הרצפה כשאני שומעת את קולו הרציני והקשוח של ג'ק. אני לוקחת נשימה עמוקה ומסתובבת אליו.
"ג'ק."
הוא מתקרב אליי ואני רוצה לומר לו לעצור. כל צעד שהוא עושה לעברי גורם לי להחסיר פעימה נוספת. "מה את עושה כאן, בחלק הזה של העיר שבכלל לא קרוב לאוניברסיטה?"
אני מחייכת במבוכה. מזל שיש לי אליבי אמיתי ומושלם. אני מניחה שלו לא אמר לו את זה.
"אני... ישבתי... כאן לקפה עם... סלינה." אני חצי מגמגמת, רק בגלל שפתאום נזכרתי שהאליבי שלי היא האקסית שלו. הוא זוקף גבה.
"אני יודעת איך זה נשמע." אני מרגישה שאני צריכה להצטדק. "אבל היא בחרה את המקום. היא רצתה לדבר איתי בגלל שאריק התקשר אליה וסיפר לה שאתה מנצל אותי ו..." אני מפסיקה בבת אחת את ההסבר הארוך והמגומגם הזה.
הוא לא רוצה דרמה. הוא לא רוצה דרמה.
"בקיצור, בדיוק סיימנו ואני מנסה לתפוס מונית כדי לחזור לאוניברסיטה."
אוף. למה הוא לא אומר שום דבר?
"קראתי את ההתנצלות. אני מודה לך." אני מוצאת משהו לומר.
הוא מהנהן ועל פניו נפרס מבט מוזר כזה, משהו שנראה כמו חצי חיוך. אבל חצי חיוך ממזרי. הוא צוחק עליי? הוא מרוצה מהמבוכה שלי?
ג'ק עושה שני צעדים גדולים לעברי.
"ג'ק, תעצור." אני מושיטה את ידי כלפיו כמו תמרור אזהרה. הוא מרים ידיים.
"למה לא עלית לומר לי שלום?" הוא שואל ואני בוהה בו.
"מההה?"
"לו אמר לי שהזמין אותך. למה לא עלית?"
אני מושכת בכתפיי ועושה פרצוף. האמת שאני בסוג של מצוקה. חם לי.
אני לא יודעת למה מתפרצת אצלי סערת רגשות כזו. אולי זה המשיכה שאני מרגישה כלפיו. אולי זו המחשבה שהוא עדיין כועס עליי, מה שעושה אותו לסקסי יותר. אולי זה המרחק שמצטמצם בינינו. אולי זה כי אני נזכרת בכל הדברים שאמר לי לגבי הרצון להכיר אותי ושאני אכיר אותו. בחיים שלי לא הייתי במצב כזה.
"אני לא אישה של דרמות. רק שתדע." אני פולטת בלי שום קשר. "מה שקרה בספינה לא קורה לי בדרך כלל. אני רוצה חיים שקטים ושלווים. אני לא יודעת להתנהג בדרמות. אני עושה שטויות ואני אומרת דברים מטומטמים כמו... כמו שאתה חרא של בן אדם והלוואי שתידרס ו... כל מה שאמרתי לך באותו היום. אני באמת מתנצלת. זה היה ממש מגעיל מצידי."
איזו. אישה. דפוקה. אני.
אני כל כך כועסת על עצמי. אני מסתובבת ומפנה לו גב. אני עומדת לאבד את זה. למה לא מגיעה מונית מזויינת? למה הוא לא אומר שום דבר ונותן לי לעשות צחוק מעצמי? אני מסתובבת אליו, אני על סף קריסה טוטאלית. "בבקשה, תלך מכאן." אני אומרת בדיוק כשג'ק מצמצם לאפס את המרחק בינינו ותופס אותי כדי שלא אפול לאחור. ידיו מצמידות אותי אליו ושפתיו נופלות על שלי בחוזקה.
פאק.
ג'ק מנשק אותי. שוב פעם. הוא מנשק באסרטיביות אבל לא בשתלטנות. אני ממש מרגישה את רגליי רועדות. הבוגדניות האלו.
אני נתלית עליו ומנשקת אותו בחזרה במשך דקה ארוכה. אני הולכת לאיבוד בנשיקה הזאת. כשהוא מנתק אותי ממנו, אני לא זוכרת ברגע הראשון איפה אני או מה השעה. לרגע, אני אפילו חושבת שאנחנו עדיין בספינה. או שבכלל אולי אני חולמת.
"אני חושב," הוא סוף סוף מדבר. "שהתחלנו לא טוב."
אני מסכימה אבל לא רוצה לומר דבר. אני רוצה שהוא ידבר קצת. ידיי עדיין כרוכות סביב צווארו.
"אני חושב שהיית מגעילה כלפיי במשך רוב השבועיים האחרונים."
אני מהנהנת וידיי מתחילות להרפות מאחיזתן. ג'ק מצידו עדיין מחזיק אותי חזק.
"אני חושב שאת צריכה לתקן את הנזק."
אני בוהה בו. למה הוא מתכוון?
"נזק?" איזה נזק יכולתי לגרום לו? "אלוהים, אתה משלם מחיר על מה שאריק עשה? ההתנצלות הזאת עלתה לך בקריירה? מפטרים אותך?"
"תירגעי, בייב." האם הוא קרא לי בייב הרגע? קולו נהיה רגוע יותר והוא שולח כף יד ללטף את שיערי כמו שעשה אז כשישבנו בערב וסיפרתי לו את הסוד שלי. "לא מפטרים אותי. הכול בסדר. החוקר של העיתון עובד על זה ואנחנו בטוחים שנצליח להגיע לאריק. הוא היחיד שישלם מחיר כאן."
אני נושמת לרווחה.
"אני מתכוון לזה שאת צריכה לתת לי להתחיל איתך ולהפסיק לנפנף אותי. אני מבטיח לנסות להיות פחות שחצן."
מה הוא אמר הרגע?
אני מחייכת? יכול להיות שאני מפסיקה לעשות פרצופים מוזרים ואני מחייכת?
ג'ק מחייך גם.
"ותפסיקי להעמיד פנים. אני יודע שבאת לכאן כדי לפגוש אותי."
"לא, אני לא. אני נשבעת. סלינה התקשרה ו..."
ג'ק משתיק אותי שוב עם שפתיו.
"את כזאת טיפשה, רוזי." ג'ק מצליח ללחוש תוך כדי שהוא מנשק אותי ואני תוהה אם שמעתי נכון. האנשים ברחוב נועצים בנו מבטים. אבל לא אכפת לי. אני מנשקת אותו מכל הלב ולוחשת תוך כדי.
"ואתה... אתה כזה שחצן, ג'ק."
הסוף!
ואולי, דווקא, זה לא הסוף? ואולי זה גם לא הסיפור האמיתי.