וינה

לפני שבועיים בערך, באופן מאוד ספונטני, ג'ק ואני הזמנו כרטיסי טיסה לוינה. לא יודעת להסביר למה, אבל הפעם ההרגשה הייתה מאוד מוזרה לטוס.

אולי כי זה היה ממש מהר ולא היה לי מספיק זמן לחשוב על זה.

אולי כי לא לקחתי מזוודה, אלא שמתי את הדברים שלי במזוודה של ג'ק.

אולי כי וינה מעולם לא הייתה בפוקוס שלי.

אני לא יודעת.

אתמול, יום חמישי, עבדתי עד הצוהריים, דחפתי כמה בגדים למזוודה שג'ק שהשאיר אצלי בבוקר, נסעתי לאסוף אותו מהעבודה, המשכנו לנתב"ג, עמדנו עם עוד אלפים בפקק בכניסה לנתב"ג, הסתובבנו חצי שעה למצוא חנייה כי העבירו אותנו מחניון לחניון, הגענו לטרמינל 1, הסתובבנו עוד קצת ועלינו על מטוס לוינה.

קודם לכן, בסטימצקי, עמדתי ליד דוכן הספרים ופתאום נעמד לידי סופר מאוד ידוע שאני ממש אוהבת. נראה לי שרק אני זיהיתי אותו.

אני לא אפרסם את שמו כי אני לא יודעת אם בא לו שידעו. 

בצורה חצופה ואופיינית לי, פניתי אליו והצגתי את עצמי.

"אני לא רואה את הספר שלי. זה אומר שאני צריך לכתוב ספר חדש." הוא צחק איתי.

קשקשנו עוד קצת, ואז ג'ק הופיע.

"בייב, תראה מי כאן." עשיתי ביניהם היכרות.

"נעים מאוד. אפילו קראתי ספר שלך." ג'ק אמר לו. "ואני קורא רק את הספרים שלה." 

ואז ג'ק עשה משהו שהפתיע אותי מאוד. הוא שלף מהתיק שלו את הספר הראשון של "אהבה בחקירה".

"הנה, זה הספר הראשון שלה. הבאתי אותו לטיסה לקרוא." הוא הציג אותו בפניו בגאווה.

הלם. פחד. אושר. לחץ. כל כך הרבה רגשות היכו בי באותו רגע. אני בטוחה שנהייתי אדומה.

"מה, בייב, מאיפה הבאת את זה?"

"מהבית. הגיע הזמן שאקרא אותו." 

"נו, מה צריך יותר מזה, תגידי לי." הסופר חייך אליי ואני ניסיתי לעכל את הסיטואציה.

איחלנו לסופר טיסה נעימה והמשכנו בדרכנו.

שעתיים לאחר מכן אנחנו כבר באוויר. אני רואה את הפרקים האחרונים בעונה הרביעית של "דברים מוזרים" שהורדתי לטלפון, וג'ק קורא. מידי פעם אני רואה אותו מגלגל עיניים ונקרע מצחוק. מידי פעם אני מצטרפת אליו ומנסה לשחד אותו לא להמשיך לקרוא. האישה שכתבה את הספר הזה מתה כבר. האמת שאני מתביישת בספר הזה. הוא כל כך בוסרי. צורת הכתיבה ילדותית, הדמויות ילדותיות, הסצנות ילדותיות. בדיוק כמו שהייתי כשכתבתי אותו.

וג'ק קורא אותו.

איזה בושות.

שני דברים קרו כשעמדנו לנחות.

האחד - ג'ק מראה לי בהתלהבות שאותו סופר מפורסם שלפני כמה שעות קשקשנו איתו בסטימצקי יושב שורה אחת לפנינו. גם הוא טס לוינה.

השני - ג'ק סוגר את הספר, מכניס אותו לתיק ופונה אליי.

"בייב, יש דבר אחד שהבנתי עכשיו. אלוהים מאוד אוהב אותך." הוא נקרע מצחוק.

"מה?" אני שואלת וצוחקת, כי אני יודעת לאן זה הולך. אני מכירה אותו.

"בפעם הבאה שהוא מוחק לך ספר, תביני את הרמז, תודי לו ואל..."

"תריבי איתו, מה?" אני משלימה את המשפט שלו. שנינו נקרעים מצחוק. 

"מזל שרשמת לי הקדשה בספר, כי כמעט נתתי לו אותו." הוא ממשיך. "ואת רוצה להגיד לי שאימא שלי קראה אותו?"

"כן." אני לא מפסיקה לצחוק. אימא'לה.

כמה שורות מאחורינו מישהי מרגישה לא טוב. הצוות כורז ושואל אם יש רופא. בלגן מתחיל להיווצר שם. 

שורה לפנינו הסופר המפורסם ישן.

וג'ק ואני ממשיכים לצחוק. 

איזה תהליך עברתי.

איזה חיים.

וינה. הנה הגענו לסמן גם עלייך וי.

תשובההעברה הוספת תגובה