אף פעם לא מאוחר לסקי

אומרים שאף פעם לא מאוחר.

מכיוון שהחלטתי שאני רוצה להספיק לחוות דברים לפני שאני מתה (כדי לא להצטער שלא עשיתי אותם), יצא שבגיל 47 סוף סוף טסתי לחופשת סקי.

אבל תקשיבו, חופשת סקי? ההגדרה הנכונה יותר היא מחנה אימונים, ויש לו"ז מאוד ברור במחנה האימונים הזה. קמים ב-7:00, אוכלים ב-7:30, יורדים ב-9:00 להתארגן לשיעור, שיעור בוקר בין 9:30-12:00, ארוחת צהריים ומנוחה עד 14:00, שיעור צוהריים בין 14:00-16:30, מנוחה עד 19:30, ארוחת ערב ושינה. 

כן, יש גם אפטר סקי ומסיבות, אבל למי שמגיע ללמוד סקי בפעם הראשונה אין כל כך כוח לזה.

ל"חופשת" הסקי הזו טסתי עם ג'ק, זוג חברים (אסף וסיגל) ועוד 2 דמויות בלתי נראות, שרק אני יכולתי לשמוע אותם. זה היה מתיש כי הם לא הפסיקו לריב ביניהם כל הזמן.

האחד, אני אקרא לו פחדני, צעק עליי אחרי היום הראשון: מה את עושה לעצמך? את בהיפותרמיה ולא מפסיקה לרעוד, כואב לך בכל מקום, ואת מלאה בסימנים כחולים. את נופלת מלא ואת לא אוהבת ליפול. למה את צריכה את זה? את הרי יודעת שלא תטוסי לסקי יותר בחיים שלך. 

אבל השני, אמיצי, ניסה להרגיע: אל תקשיבי לו. הוא מנסה לייאש אותך כי קשה לו, אבל את צריכה לנסות ליהנות. את לומדת משהו חדש. את עושה דברים שלא הרבה זוכים לעשות. את טסת לאלפים, מישהו הסיע אותך למלון, דואגים לך לאוכל כל היום, ונתנו לך מדריך מעולה שילמד אותך. אצל כולם ההתחלה קשה. אל תוותרי כל כך מהר.

כל הלילה השניים האלה דיברו איתי ללא הפסקה ועייפו אותי.

בסוף יום השני פחדני צרח וצרח וכמעט הצליח לשכנע אותי. מזל שאמיצי לחש לי לנסות עוד יום, כי למדתי המון והייתי מרוצה. קבוצת המתחילים התגלתה כקבוצה הכי כיפית ומצחיקה באתר. היינו חמישה ישראלים, שני תורכים, שני ברזילאים ועוד אחד שפרש כל כך מהר שלא הספקתי להבין מאיפה הוא. וכולנו נפלנו בלי הפסקה. והמדריך... אין דברים כאלה.

בסוף היום השלישי כבר התחלתי להאמין לאמיצי כשהתחלתי להבין עניין וגלשתי לבד במסלול קטן, מצד לצד, ולא נפלתי.  

אבל אז הגיע היום הרביעי ופתאום בבוקר, כשהתעוררתי, הטענות של פחדני נראו לי הגיוניות. הוא אפילו הוסיף שמי שלומד סקי בפעם הראשונה זה לא מישהו כמעט בן חמישים עם סרטן מאחוריו ושלושה ילדים בבית. כשזה לא עזר לו הוא ניסה להפחיד אותי בכך שהיום אמורה להיות עליית מדרגה בשיעורים. אנחנו אמורים לעלות על הליפט אל ההר ולהתחיל לגלוש במסלולים אמיתיים. עכשיו, מסלול אמיתי זה אומר מדרון (אצל המתחילים הוא יחסית עם שיפוע מתון) וגלישה עם עוד מלא אנשים אחרים שאם אתה עוצר (או נופל כמובן) הם יכולים להתנגש בך. זה כבר עניין רציני. לרגע אחד הוא כבר הצליח לשכנע אותי. מצאתי את עצמי מתחילה לבכות מתוך סטרס. אבל אמיצי לחש לי שוב ושוב לא להקשיב לאף אחד ולהמשיך. כבר שנים שאני מתרגלת את הסטייט אוף מיינד הזה, אז למרות מצב הרוח הירוד והפחדים התייצבתי בשעה תשע וחצי לשיעור הרביעי שלנו.

וזו הייתה חוויה!

עלינו על ההר וכמובן שנפלתי בירידה מהליפט. אז מה? עזרו לי לקום. ותודות למדריך המעולה שהיה לנו צלחתי את הבוקר. חזרנו ב-12:00 לארוחת צוהריים ומנוחה ובשעה 14:00 התייצבנו שוב לשיעור הצוהריים שלנו. המדריך החליט ששוב אפשר להעלות את רמת הקושי שלנו. פניי שוב נפלו ופחדני ניצל את הרגע הזה: "רואה? אמרתי לך. את לא תצליחי." אבל אמיצי חיבק אותי ונתן לי דחיפה קדימה.

זה היה מעולה!!!! איזה אתגר. כשחזרנו למלון לקבלת הפנים של הלוחמים (ככה אני קוראת לחצי השעה כשכול הגולשים חוזרים ומחכה להם בר של שתייה חמה, קרה, ואלכוהול לבחירתם, מזנון של אוכל, מוזיקה ומסיבה) פחדני היה בשקט. הוא לא ניצח גם היום.

וגם ביום החמישי הוא לא ניצח. קמתי בבוקר מותשת עם שלפוחית קור ענקית על השפתיים. חלק מהאנשים פרשו כבר, נשארנו רק חמישה בקבוצה, ואני... עדיין נאבקתי ברצון להרים ידיים. די. השגתי את מה שרציתי. גלשתי במסלול ירוק 3 פעמים. פחדני נראה מרוצה מהכיוון אליו המחשבה שלי החלה לנדוד. אמרתי לג'ק שאני חושבת שלא אצא ליום הגלישה האחרון כי אני מרגישה שהגעתי לאן שרציתי. הוא לא אמר מילה. ואז אמרתי לו: אבל אתה יודע, יש את המשפט הזה מהשיר של דיוויד גואטה: 

Every time I race, I push myself to the limit.

And when I reach this limit,

I push myself even harder.

ואז ג'ק אמר לי שהחוזק נבנה בדיוק ברגעים הקשים האלה.

הנהנתי, לבשתי את חליפת הגלישה, נופפתי לשלום ויצאתי ליום הגלישה האחרון.

הפעם המדריך לקח אותנו לגלוש במסלול כחול.

פחדני היה עצבני והפסיק לדבר איתי.

אמיצי היה גאה.

נראה לי שאני מבינה עכשיו.

נראה לי שככל שאני מעצבנת יותר את פחדני, כך הוא פחות מדבר איתי. 

ולמרות שאני יודעת שהוא מרגיש שהוא שומר עליי, הלוואי ויכולתי להשתיק אותו לתמיד.

זה כל כך קשה לעבוד על מנטליות חזקה.

את לא מוכנה להרים ידיים בקלות.

את לא יכולה להרשות לעצמך לוותר.

את לא נותנת לסיפורים ולתירוצים לנצח. את כל הזמן עסוקה בלהתמודד.

ג'ק אמר לי כשחזרנו לארץ שהוא לא מבין מה קרה לי בחופש הזה. אני לא חושבת שהוא ידע כמה פחדתי מחופשת הסקי הזאת. מהירות במדרון + אובדן שליטה + נפילה זה הדבר שהכי מפחיד אותי, ואני לא יודעת להסביר למה.

אבל למרות הפחד הזה, קמתי כל בוקר והתייצבתי לשיעורים. ועליתי על הליפט. והסתכלתי למטה. וגלשתי. גם אם זכיתי בתואר הגולשת האיטית ביותר בהיסטורית קלאבמד :)

מבחינתי אני פשוט אלופת העולם.