לרדוף אחרי חלום?

לפני כמה זמן חשפתי את עצמי ואת תמצית הסיפור שלי בפני קבוצת הג'יפאים שאנחנו מטיילים איתם.

סיפרתי על החלום שהיה לי מאז שהייתי ילדה - להיות בעלים ומנכ"לית של חברה גדולה. בגלל החלום הזה למדתי כלכלה בתיכון והמשכתי ישר אחרי הצבא לתואר ראשון ושני בכלכלה ומנהל עסקים. בגללו עבדתי כמו מטורפת, בגללו ויתרתי על הרבה דברים ובגללו שילמתי מחיר כבד.

סיפרתי להם גם על השינוי שעברתי ועל החלום החדש שלי להגיע עם הספרים שלי להוליווד.

עכשיו, מי שמכיר אותי, יודע כמה אני נחושה כשאני רוצה משהו. אני אנסה שוב ושוב, בדרכים שונות, אטעה, אפול ואקום עד שבסוף אני אתקע את הדגל שלי. 

מישהו מהקבוצה שאל אותי בסוף הסיפור שלי אם אני מבינה שבעצם החלפתי חלום אחד בחלום אחר? 

אמרתי שכן. ברור שהבנתי.

אבל השאלה הזאת רודפת אותי כבר איזה חודש וחצי, מאז שנשאלה.

כי למה אני בכלל רודפת אחרי חלום?

למה אני צריכה את כל כאב הראש הזה?

האם אני מוכנה לשלם שוב מחיר?

איזה מחיר יהיה לזה הפעם?

האם לא יהיה לי קשה יותר הפעם לרדוף אחרי חלומות? האם יש לי זמן ואנרגיות לזה? האם לא עדיף להשקיע את הזמן, הכסף והאנרגיות במשפחה, הנאות, בילויים?

מי יכול להבטיח לי שגם הפעם, אני לא אמצא את עצמי בעוד עשר שנים בוכה על זמן מבוזבז?

אני חושבת שרק בשבוע האחרון הבנתי שיש הבדל גדול בין שני החלומות.

בחלום הראשון הרגשתי שאני מקריבה את עצמי בשביל החלום. קמתי בבוקר בבאסה, הלכתי לעבודה בלי שמחה, ישנתי הרבה בסופ"ש ונכנסתי לשביזות כשהוא נגמר. הדבר שהחזיק אותי היה המחשבה על הפרס. דחפתי את עצמי כל פעם לקצה על ידי כך שהסתכלתי קדימה ודמיינתי את התוצאה. דמיינתי איזה מאושרת אני אהיה כשאגיע לשם.

נו... זה לא מפתיע שכשהגעתי לשם כלל לא הייתי מאושרת. ומעבר לכך היום אני מבינה גם שהרדיפה אחר החלום עלתה לי כמעט בחיים.

אז כן. יש לי חלום היום.

אבל הוא בעיקר להיות מאושרת.

ולכתוב עושה אותי מאושרת. ליצור עולמות עושה אותי מאושרת, לספר סיפורים, לגרום לאנשים להתרגש עושה אותי מאושרת.

כבר חמש שנים שאני קמה בבוקר מוקדם, מאושרת, ומצפה להתחיל את היום.

כי החלום הוא לא באמת על הוליווד. 

הוא על ליהנות בדרך להוליווד. 

הוליווד היא רק סיפור שאני מספרת לעצמי.

ואין יום שלא מתחיל מבלי שאני שואלת את עצמי, עם הקפה של הבוקר, במרפסת - האם זה משהו שעדיין עושה אותי מאושרת?

עכשיו, אני מודה. יש רגעים שהתשובה לא ברורה. יש רגעים שאני שואלת את עצמי למה אני צריכה את זה? אני יכולה לקחת את הכסף והאנרגיה שאני משקיעה בכתיבה ובספרים שלי ולהשקיע אותם בדברים אחרים.

יש רגעים שאני ממש מתלבטת ושוקלת לפרוש.

אבל אז אני מנסה לדמיין את החיים שלי בלי זה, ואני לא יכולה.

הכתיבה והספרים שלי הם אני.

אני חושבת שהבנתי את ההבדל בין שני החלומות כשהלכתי צעד קדימה ודמיינתי את החיים שלי אחרי שאגשים את החלום הזה.

להפתעתי, הדבר שהרגשתי זה סוף. סיום מסע. היעדר אתגרים. שקט. מה עכשיו? הדרך הייתה מופלאה, אבל לאן ממשיכים? מה החלום הבא?

בחלום הראשון מה שהיה חשוב לי, מה שהתמקדתי בו היה התוצאה. והיא קידשה את האמצעים. כשדמיינתי את התוצאה, ראיתי אושר והייתי מוכנה להקריב הרבה כדי להגיע אליה. האושר היה שם. בתוצאה. רחוק.

היום, האושר הוא המטרה והוא כאן. בתוכי. 

לקח לי זמן להבין שלא התוצאה היא שחשובה, אלא שמחת החיים וההנאה מהדרך. 

וכמו שרוברט פרוסט כתב: 

And that has made all the difference.

בתמונה: מאושרת, יוצאת ממערה קטנה, חשוכה, רטובה ומלאה ביצורים. הנציחה את האושר באותו הטיול: מרב, ג'יפאית בנשמה, ונראה לי גם אישה מאושרת בעצמה.