פוסט יום הולדת 2022

כמו בכל שנה הגיעה התקופה הזאת של יום כיפור ויום הולדת שמתערבבים זה בזה וגוררים חשבון נפש חסר רחמים.

קל לי לסלוח לאחרים, אבל כשמדובר בי אני לא מצליחה לסלוח. 

אני קשה מאוד עם עצמי.

אולי כי אני מסתכלת במראה ואומרת לעצמי את האמת, בלי כל הסיפורים והבולשיט, בלי למרוח את עצמי.

אולי כי אני מאמינה שאני תמיד יכולה יותר.

ואולי כי אני לא מאמינה כמה טיפשה אני יכולה להיות לפעמים.

בחיים הראשונים שלי, עד המחלה והגירושים, נמנעתי בכל כוחי לעשות טעויות. לא לקחתי סיכונים, ריסנתי דחפים, אחסנתי חלומות והעדפתי לא להתמודד. פחדתי ממה שיגידו ומאיך שזה ישפיע על אחרים. תכלס גם פחדתי להיכשל.

בניגוד מוחלט, ואולי כהתרסה למירב הישנה, בשנה הראשונה אחרי ההחלמה מהסרטן רק חיפשתי את הבורות כדי ליפול לתוכם. 

עשיתי טעויות שאני ממש מתביישת בהם. 

יש טעויות שדיברתי עליהן חופשי, יש טעויות שאני עדיין עובדת לתקן כדי שאוכל לדבר עליהן, יש טעויות שרק האנשים הקרובים לי אי פעם ידעו עליהן, ויש טעויות שאני כל כך מתביישת בהן שרק ג'ק יודע.

הדבר המעניין הוא שדווקא על הטעויות בחיים החדשים שלי קל לי יותר לסלוח לעצמי, בעוד שעם הטעויות בחיים הישנים שלי אני לא רוצה להתמודד. אני פשוט מסרבת לחפור בהן, כי אין טעם. אין שום דבר שאני יכולה לעשות היום כדי לשנות את התוצאה. אני הרי לא יכולה להחזיר את הגלגל לאחור.

מה שהבנתי יותר מכל זה שהטעויות שאני עושה היום אלה טעויות של עשייה, בעוד שהטעויות של פעם הן טעויות של הימנעות. ושום דבר לא יכול לכפר על טעויות של פחד.

זה זמן אבוד. 

את המחיר של הזמן האבוד הבנתי כשחשבתי שאני עומדת למות. אז הכי כעסתי על עצמי. אולי בגלל זה רצתי כמו מטורפת כשהבנתי שבנק הזמן היה ממש טוב אליי והרחיק את הדד-ליין שלי. אולי בגלל זה קשה לי היום לנוח. אולי זה הניסיון שלי לכפר על הטעויות של עצמי ואולי זו בקשת הסליחה שלי.

אז התובנה הזאת גרמה לי להחליט שהשנה אהיה עוד יותר אמיצה. 

ונועזת. 

וממוקדת.

כי עדיף להצטער על משהו שעשית מאשר להצטער על משהו שלא עשית.