ספינת האהבה / פרק 10

אני יורדת במדרגות הלולייניות שתי קומות וצועדת לכיוון הבר. מידי פעם אני מסתובבת לאחור כדי לוודא שאריק לא עוקב אחריי. אני תרה במבטי אחרי ג'ק ולא מוצאת אותו ליד הבר. אני כן מוצאת אותו כמה רגעים לאחר מכן יושב על מיטת שיזוף שפונה אל הים.

"היי," אני אומרת כשאני מתקרבת אליו. עיניו של ג'ק עצומות, אך הוא פוקח אותן למשמע קולי. חיוך רחב נפרש על פניו והוא מתרומם לישיבה.

"דוקטור אדמס, הנה את. כבר התחלתי לדאוג." הוא קורץ אליי ואני לא אוהבת את הטון הזה.

"מיסטר וושינגטון," אני מחזירה לו באותה הדרך. "ככה אתה נראה שאתה דואג? מעניין איך אתה נראה כשאתה רגוע."

ג'ק צוחק ומתרומם. "אני הולך להביא לנו משהו מהבר. מה את רוצה? את נראית כמו בלאדי מרי."

תורי לצחוק.

"למה את צוחקת?"

"אריק היה קורא לי בלאדי מרי."

"באמת? למה?"

"מרי זה השם השני שלי."

"אוקיי, ולמה הבלאדי?"

אני מושכת בכתפיי. "תצטרך לשאול אותו."

ג'ק מביט בי עוד מספר רגעים. "אני אשאל." הוא אומר והולך משם. הוא חוזר כעבור דקה עם שני משקאות בידיו - בלאדי מרי עבורי ומאי תאי עבורו.

אני כבר יושבת במיטת השיזוף שליד שלו, מבטי נישא אל האופק החשוך. למעט מוזיקת ג'אז נעימה הסיפון יחסית שקט. לא הרבה אנשים מסתובבים כאן.

"תודה." אני לוקחת ממנו את המשקה. הוא מתיישב לצידי.

"אז מה, דוקטור? איך הייתה ארוחת הערב?" הוא מערבב את המשקה שלו לפני שלוגם וקורץ אליי. הקצה השמאלי של שפתו העליונה מתעקל בשעשוע כלפי מעלה.

"הצצת במכתב, נכון?"

"כמובן." הוא מגחך. הוא לא מנסה לשקר. הוא לא זז בחוסר נוחות. "פשוט ראיתי את הזר וידעתי ממי הוא. וזה ממש עניין אותי אילו שקרים הוא כתב לך. הוא כל כך פאתטי."

הוא צודק. אבל הוא כל כך מעצבן. אני לא יודעת למה הוא חודר לי מתחת לעור. אולי בגלל שהוא נותן לי תחושה שהוא יודע יותר ממני. אולי בגלל שהוא בטוח בעצמו. אולי גם בגלל שמסיבה כלשהי הוא מושך אותי. ואולי בגלל שאני חושבת שאין לי סיכוי עם אחד כמוהו.

"מה קרה, רוזי?" הוא שואל בלחישה. אני לא מסתכלת עליו, אבל אני מרגישה את העיניים שלו עליי.

"כלום."

ג'ק שותק במשך כמה דקות. שנינו מביטים קדימה ונהנים מהמשקאות שלנו, מהשקט ומבריזת הים הנעימה. פעם לא סבלתי בלאדי מרי, אבל אריק התעקש. הוא אמר שזה טעם נרכש ושהמשקה הזה נועד עבורי. אני עדיין לא מבינה למה הוא אמר את זה, אבל הוא צדק בדבר אחד - התאהבתי במשקה הזה. מידי פעם אני מגניבה מבט חטוף לעברו של ג'ק כדי לראות מה הוא עושה. הוא לובש את אותם מכנסי הברמודה שנראה שהוא מאוד אוהב וחולצה פרחונית שבעיני רבים יכולה להיחשב צעקנית. לדעתי היא מאוד הולמת אותו. שני הכפתורים העליונים בחולצתו פתוחים וזה מאפשר לי הצצה גם לשרירי צווארו. אני בעיקר מתעכבת על פניו. יש לי משהו עם קווי לסת, כמו שלאחרות יכול להיות משהו עם כפות ידיים, או כתפיים. אני מדמיינת מה היה קורה אם הייתי שולחת אליו את ידיי ואוחזת בשני צידי פניו, ממש בקו הלסת החזקה הזו. בא לי להרגיש אותה. אני מחזירה את מבטי במהירות לפני שהוא יקלוט שאני בוהה בו.

"אז מה הסיפור שלו?" שאלתו המפתיעה קוטעת את הדממה, ונותנת לי סיבה לנעוץ בו שוב מבטים.

"סיפור?" אני רוצה לוודא שאני צודקת במה שאני חושבת שהוא שאל.

"איך הוא מסביר את הפרידה שלכם?"

אני מודה לו בליבי על בחירת המילים העדינה הזו, אבל תוהה עד כמה אני רוצה לשתף אותו במשהו אישי כזה.

"אני לא בטוחה שאני רוצה לדבר על זה." אני אומרת בכנות.

"יופי. אני שמח." הוא מוסיף אנחת רווחה דרמטית ותיאטרלית ואני נופלת לבור הזה.

"שמח?"

"כן. שמח שאת לא מאמינה למה שהוא סיפר לך."

איך הוא הבין את זה מזה שאמרתי שאני לא רוצה לדבר על זה? ואז אני מבינה שהוא לא הבין כלום. זה בטח ניסיון לגרום לי לדבר. אני מחייכת ולא נופלת בפח.

ג'ק נאנח. "טוב, עלית עליי. ספרי לי, מה אכפת לך? משעמם לי. אני צריך קצת דרמה."

"דרמה?" אני מתחילה לצחוק בקול. אם אתה מחפש אקשן ודרמה, נראה לי שכדאי לך לחפש מישהי אחרת. אני הכול חוץ מזה. אני בטוח ומשעמם."

ג'ק מסובב את ראשו אליי בתנועה חזקה אחת. זה גורם לי לסובב את ראשי אליו. מבטנו נפגש. אני רואה את חוסר ההבנה נפרש על פניו כמו ענן כבד ביום חורפי.

"זה באמת מה שאת חושבת או שאת צינית? תצטרכי לסלוח לי כאן כי אני פחות מבין את השפה הזאת."

אני צוחקת. "אני לא צינית. זו הסיבה הרשמית שאריק נתן לי כשנפרדנו. שלא כיף איתי כי אני לא אוהבת את הריגושים, את האקשן, או את האקסטרים."

"מעניין..." הוא נשמע מוטרד. "ועכשיו, כשהוא אומר שהוא רוצה אותך בחזרה, הוא גם אמר שהשלים עם זה שאת לא אוהבת את כל הדברים האלה?"

שאלתו של ג'ק במקום. גם אני שאלתי את עצמי את זה.

"אני לא יודעת."

"קדימה, רוזי. את תגלי שאני בן אדם שמאוד כיף לדבר איתו."

אני נאנחת. מה אכפת לי באמת לדבר איתו? עוד כמה ימים, אחרי שהשיט הזה יסתיים, אני לא אראה אותו. או שאולי דווקא נישאר ידידים אחרי זה.

"הוא סיפר לי שהוא היה בדיכאון בגלל שהעסק שהוא בדיוק הקים לא כל כך הצליח. וגם שהוא התבייש. וגם שהוא היה חייב להתרחק." אני אומרת ומחכה. אני יודעת בדיוק למה אני מחכה. אני רואה את זה מתבשל אצלו. אפילו מחייכת כמה שניות לפני שג'ק מתפקע מצחוק.

"ענק. איזה דפוק. הוא חושב שאת מטומטמת?"

"אני לא יודעת מה הוא חושב, אבל הוא שוכח שהוא העלה מלא סטוריז אחרי שנפרדנו, וככה, לא נראה בן אדם בדיכאון." אני אומרת ומוציאה את הטלפון שלי מהתיק ומתחילה לגלול. "בחודש הראשון אחרי שנפרדנו ביליתי נתח גדול מהיום שלי בשיטוט באינסטגרם במעקב אחריו." אני אומרת מבלי לחשוש שאולי אני מצטיירת באור שלילי.

"בן זונה," אני משחררת את הקללה הזו.

"הוא מחק את התמונות, מה?" ג'ק אפילו לא מסתכל עליי כשהוא מציין את הברור מאליו.

"כן. למה הוא משקר לי?" אני תוהה עם עצמי ומשתפת תוך כדי את ג'ק.

"יש לי תיאוריה." ג'ק מפתיע אותי. "האמת, שעל זה רציתי לדבר איתך. אני הרי עיתונאי חוקר. יש לי גישה לדברים."

אני לא עונה. הוא התחיל לחקור אחרי אריק? למה? בגללי?

"יש לך קשרים כלשהם בעירייה? משהו שקשור במכרזים?" הוא שואל אותי ואחרי כמה שניות בהן אני מנסה להבין למה הוא מתכוון, אני מתחילה לחשוב. ואז אני נדרכת ומעלה סביבי את חומות ההגנה המוכרות שלי.

"אני לא יודעת. למה?"

ג'ק בוחן אותי היטב. אני יודעת שהוא מנסה לקרוא אותי ולראות אם אני משקרת. אני שומרת על מבט קפוא.

"אם את לא יודעת, אז כנראה זה לא זה." הוא עונה את התשובה הכי מרתיחה שיכולה להיות.

"אבל מה חשבת?" אני מנסה להוציא ממנו בתמימות.

"אוה לא, רוזי. אם את לא משתפת אותי, אני לא משתף אותך." הוא אומר באופן בלתי נסבל.

"אין לי מושג על מה אתה מדבר." אני ממשיכה עם החומות שלי.

הוא מחייך. "סיימת לשתות?" הוא רוצה לקחת ממני את הכוס. אבל אני לא רוצה שהשיחה הזאת תסתיים.

"עוד לא."

ג'ק ממשיך לשבת לצידי בשקט. אני חושבת שהוא כועס על משהו. או מוטרד ממשהו. אבל הוא לא משתף אותי. אז אני מחליטה לנסות לשנות נושא.

"אריק חושב שאנחנו יחד."

זה מצליח. ג'ק מסובב אליי את מבטו ומחזיר את החיוך הזה שלו, שעוד לא החלטתי עוד אם אני אוהבת או שונאת.

"א-ו-ק-י-י..." הוא מושך את המילה כמה שהוא יכול. "איך זה קרה?"

אני מושכת בכתפיי ולוקחת לגימה קטנה מהמשקה שלי. ממש קטנה. אני עוד לא רוצה שהשיחה הזו תסתיים.

"אתה יודע איך זה קרה. הוא ראה אותנו בבריכה יחד והניח שאנחנו יחד."

"אני מבין. אבל כשהוא שאל אותך או ציין בפנייך את העובדה המוטעית הזו, לא סיפרת לו את האמת?"

"לא." אני עונה בתסכול. אבל ג'ק מפתיע אותי גם הפעם. הוא לא נראה כועס. להיפך. זה משעשע אותו.

"ואת רוצה לספר לו את האמת או שאת מבקשת ממני להעמיד פנים?"

"לא לא לא," אני ממהרת למחות. "אני לא מבקשת ממך לעשות שום דבר."

"א-ו-ק-י-י..." הוא שוב מושך את המילה.

"מה זה ייתן לך? את חושבת שאם הוא יחשוב שאנחנו יחד, הוא יניח לך?"

אני פתאום חושבת על כך שאם אריק באמת משקר לי מסיבה כלשהי, אז אני חייבת להוריד אותו ממני.

"כן." אני עונה. "אני פתאום מבינה, ג'ק, שאני כן רוצה שתעמיד פנים."

אני מסיטה את מבטי ממנו. אני לא מאמינה על עצמי שביקשתי ממנו דבר כזה. ואני עוד יותר לא מאמינה שהוא יסכים. אני לא רוצה לראות את פניו כשהוא ימציא איזה תירוץ לסרב. יותר מכך, אני לא רוצה שהוא יראה את שלי.

אני כבר מכינה את המשפט הרגיל שלי: הכול בסדר. או הכול בסדר ג'ק.

אבל ג'ק מתגלה כבחור לעניין ובכלל לא כמו מישהו שמרוכז רק בעצמו, כמו שאריק העליל עליו.

"אני זורם עם התוכנית הזו."

אני מרוקנת את המשקה בלגימה קצרה אחת. עכשיו אני ממש רוצה שהשיחה הזו תסתיים. אני מרגישה את האודם מכסה את פניי וצמרמורת לא ברורה עוברת בגופי.

"אני אפילו חושב שיש לי תוכנית." הוא ממשיך, ולפי טון הדיבור שלו אני מרגישה שזה לא משהו טוב.

לעזאזל, למה הכנסתי את עצמי?

​

​