ספינת האהבה / פרק 12
כמה שעות לאחר מכן אני יושבת בג'קוזי התלוי בצד הספינה ומביטה אל האופק. השמש עדיין נמצאת בתהליך השקיעה וממלאת את השמיים במשחקי הצבעים האלה שאני כה אוהבת. לרוב, ראשי רועש ממחשבות ומצאתי שהשעה הזו ביום פלוס בקבוק בירה פלוס המים הנעימים של הג'קוזי מינוס שני גברים נבלים עוזרת לי לפקס את עצמי.
אני לא אוהבת להודות בטעויות.
אבל המחשבה שנמצאת איתי עכשיו היא שג'ק צדק.
במשך שלוש שעות היה לי ממש כיף איתו. הוא בחר ג'יפ רנגלר אדום, צעקני, כמו שהוא אוהב. הוא התנדב להיות הג'יפ הראשון אחרי המדריך. והוא לא הציע אפילו פעם אחת שאני אנהג. הוא רק אמר בבוקר: "מתי שאת רוצה לנהוג, את רק צריכה לבקש." וזהו. הוא הניח לי.
לאלברט איינשטיין יש משפט שאני מאוד מתחברת אליו: אני אוהב לנסוע. אני שונא להגיע. ככה אני. אני יכולה לנהוג ברכב שעות, כל עוד זה לא בפקק. אני יכולה לשבת ברכבת חצי יום, כל עוד זה בלי לרדת ממנה ולהחליף בתחנות. אני מוכנה להקיף את כדור הארץ בטיסה אם יציעו לי. אחרי שנים שניסיתי לנתח את המשפט החכם הזה בהקשר שלי, הבנתי שאני פשוט מתחברת יותר לדרך או לתהליך. והטיול הבוקר היה מקסים. חמש דקות אחרי שיצאנו מהנמל כבר פילסנו את דרכנו בדרך לא סלולה בג'ונגלים. בימים רגילים כנראה שהייתי מבלה את שלוש השעות האלו בחרדות ובפחדים שיקרה לנו משהו. עכשיו, זה לא שאני בחורה חרדתית ומלאה בפרנויות אלא זה אותו ביש מזל שמאפיין אותי. אבל ג'ק היה מקסים והנוכחות המעצבנת שלו מילאה אותי, למרבה הפליאה, בביטחון. במשך שלוש שעות לא הפסקנו לצחוק. הרגשתי כמו ילדה משוחררת. כמו אותה ילדה לפני שהעולם התחיל לדפוק אותה.
כשחזרנו בצוהריים מייד ברחתי לחדר. לא אכלתי כדי לא לפגוש אף אחד וגם את הטלפון כיביתי כדי לא לקבל הודעות. ועכשיו אני כאן, מביטה אל השמיים הצבעוניות ומנסה להבין מה אני רוצה מעצמי.
"אז הנה את, אדמס. יכול להיות שאת בורחת ממני?" קולו של ג'ק גורם לי להסתובב בבת אחת. אני מחייכת.
"איך למדת לקרוא אותי כל כך טוב בכל כך מעט זמן?" אני שואלת בציניות ולוגמת מהבירה. כשאני עושה זאת אני מבחינה שג'ק מסיט את מבטו הצידה. אני מביטה בעקבותיו כדי להבין מה הוא ראה שמעניין כל כך. אבל אז הוא חוזר להביט בי.
"אכפת לך אם אצטרף אלייך?" הוא שואל ומבלי לחכות לתשובה שלי הוא כבר פושט את החולצה ומניח אותה על אחת ממיטות השיזוף שליד. אני בוהה בגוף שלו ולא מפסיקה גם כשהוא תופס אותי. הוא מחייך, מטפס את ארבע המדרגות ואז יורד את החמש מדרגות לתוך המים.
"המים ממש נעימים." הוא קורא בהתלהבות ומחפש את הג'ט החזק ביותר. אנחנו לבד בג'קוזי הענק הזה ויושבים במרחק של כשני מטרים זה מזה. "זה מושלם." הוא מרים את ראשו לאחור על סף הג'קוזי, משעין את זרועותיו על הדפנות.
"אז למה את בורחת ממני?" הוא מפתיע אותי עם השאלה הזו.
"אני לא בורחת ממך." אני ממהרת להשיב. "הייתי צריכה קצת זמן לעצמי, זה הכול. אני אוהבת להיות לבד."
"כן, קלטתי את זה עלייך. עוד לא יצא לי להכיר נשים כמוך."
"כמוני?" למה הוא מתכוון?
"נשים שאוהבות להיות עם עצמן. שיש להן שקט פנימי כזה. שלא אכפת להן ממה אחרים יגידו. שלא מעמידות פנים. ששלמות עם עצמן ולא מנסות לתקן את הפגמים שלהן. שלא מתעסקות יותר מידי בחיצוניות שלהן כי יש להן דברים חשובים יותר לדאוג להם." הוא יורה את התיאורים האלה מבלי לחשוב אפילו. אבל אני נצמדת למילה אחת - פגמים? הוא אמר פגמים?
"יש מלא כמוני. כנראה שלא הסתובבת במקומות הנכונים." אני אומרת ומנסה לבלוע את העלבון המרומז. אני לא מתכוונת למה שאני אומרת. אני לא מכירה עוד נשים כמוני.
"אולי." הוא אומר לאחר כמה שניות. כנראה שגם הוא ניסה לחשוב על זה. "למה לא רצית לבוא היום לטיול?" הוא שואל עוד שאלה ישירה ומעצבנת. "למה אריק התכוון כשהוא אמר שאת לא אוהבת ריגושים וכיף?" הוא ממשיך ומדייק עוד את מה שלא בא לי לדבר עליו.
אני מגחכת. "אריק רצה תמיד לעשות רק מה שהוא אוהב. והוא אוהב בעיקר כל פעילות אקסטרים שקיימת. אם זה סקי, באנג'י, צניחה, רפטינג, קניונינג או רכבות הרים. אני פחות מתחברת לצד הזה. אני אוהבת יותר לחקור מקומות חדשים, היסטוריה, תרבות. דברים שקשורים באותו שקט פנימי שדיברת עליו קודם לכן." אני מקווה שהתשובה הזאת תספק אותו.
"וזה לא יכול להיות גם וגם? אני גם אוהב את כל מה שאת מדברת עליו, אבל אני גם אוהב את התחושה שיש לי כשאני מנצח את הפחד."
"אני לא מרגישה שאני צריכה לנצח את הפחד." מה יש עם האנשים האלה שמרגישים שהם צריכים להוכיח משהו?
"אבל את מונעת מעצמך חוויות."
אני צוחקת. "איך אני מונעת מעצמי חוויות אם אני לא רוצה אותן?"
"אותי מעניין למה את לא רוצה אותן."
למה זה מעניין אותו? אני מושכת בכתפיי. "לא יודעת. זה לא מושך אותי."
ג'ק עוזב את מקומו בג'קוזי ועובר לידי. הוא כל כך גברי וסקסי והלב שלי מתחיל להלום במהירות. אני מנסה לשמור על קור רוח ולהפגין אדישות. זה קשה. מאוד קשה.
"מחרתיים אנחנו עוצרים ברוהטן. רשמתי את שנינו לאומגה."
אני לא מבינה מה קורה עם הלב שלי לידו. או שהוא פועם במהירות או שהוא עוצר לגמרי. אולי זה המים החמים בג'קוזי, אבל אני מרגישה שאני עומדת להתעלף. האם שמעתי אותו נכון? האם הוא אמר הרגע שהוא רשם את שנינו לאומגה? אני? אומגה?
"רוזי, את בסדר?" אני שומעת את קולו של ג'ק ומהנהנת במהירות. הוא צודק. אני מפחדת. והוא לא יודע כמה אני מפחדת. אף אחד לא יודע. תמיד העדפתי שיחשבו שאני משעממת מאשר שידעו שאני פשוט פחדנית. ג'ק עושה תנועה מהירה ומופיע מולי, על פניו מבט מוזר. הוא נראה מודאג, אבל עם זאת משועשע מאוד. אני עומדת לשאול אותו לפשר הדבר כשהוא הוא מצמצם עוד יותר את המרחב בינינו. זה קצת מלחיץ אותי. אני יכולה להרגיש את הנשימה שלו מלטפת את פניי.
"תקשיבי, אני הולך לעשות עכשיו משהו. אל תתנגדי לי, בסדר."
מה? למה שאני אתנגד? מה הוא הולך לעשות? הוא מסמן לי באמצעות עיניו להסתכל מאחוריו ואז אני קולטת במעומעם את דמותו של אריק מתקרבת אלינו. כשעיני נוחתות על עיניו של ג'ק, ידיו כבר מחבקות את מותניי ושפתיו כבר כמעט מוצאות את שלי.
אני בקושי נושמת.
פאק.
ג'ק וושינגטון מנשק אותי.