ספינת האהבה / פרק 13
אני לא יודעת כמה זמן התנשקנו. איבדתי תחושת זמן כמו גם אחיזה על הקרקע, או על רצפת הג'קוזי במקרה שלנו. בהתחלה חשבתי שאני מדמיינת אבל הטעם של השפתיים שלו נלחצות לשלי היה משכר. טעם של אלכוהול מעורב עם מתיקות. בהתחלה אלו היו רק השפתיים, אבל אז גם הלשון שלו החלה לשחק בי. אני די בטוחה שאני התחלתי קודם. הוא היה עדין. עדין מאוד. זו אני שרציתי ממנו עוד. ידיו של ג'ק לא זזו מהמותניים שלי לשום מקום אחר בגוף שלי, אבל שלי היו בכל מקום על שלו. רק כשהוא מפסיק לנשק אותי אני מבינה את זה. פניי מאדימות ואני מודה על כך שאני יכולה להאשים את המים החמים בג'קוזי.
"אדמס, מי היה מאמין?" על פניו שוב ארשת משועשעת ואני בטוחה שהוא צוחק עליי. שיט. מה קרה כאן? מה עשיתי? אני מנסה לשחזר את הדקות האחרונות ואז נזכרת במטרת הנשיקה הזו. אריק. אני מסתכלת אל מעבר לראשו של ג'ק ומגלה שאין שם אף אחד.
"זה עבד? הוא הלך?" הוא שואל ואני שמה לב שהוא עדיין מחזיק אותי במותניי.
"כן." אני דוחפת אותו לאחור. "הצגה טובה, תודה." אני מוסיפה וממהרת לצאת משם. מהג'קוזי. מידיו. מהמחנק.
"היי, אדמס, לאן את הולכת?" ג'ק קורא לעברי ואני לא עונה מייד. אני מרגישה נבוכה, על סף בכי. אני לוקחת את המגבת שלי ממיטת השיזוף וכורכת אותה סביב גופי. אני נזכרת במה שהוא אמר קודם לכן על כך שלא אכפת לי מה חושבים עליי ופתאום אני מגלה עד כמה אני שונאת את עצמי. זה כזה בולשיט. אני מצטערת שאני לא לובשת איזה ביקיני סקסי, ושהחזה שלי לא גדול יותר, ושאני לא מאופרת או מטופחת יותר. אני בעיקר מצטערת שאני לא נראית כמו אחת שג'ק וושינגטון יכול לרצות להיות איתה.
"רוזי," ג'ק יוצא אחריי ונעמד מולי. גופו מטפטף מים ומבטי נעצר על החזה השעיר שלו שאני די בטוחה שליטפתי בהנאה בהתקף החרמנות שלי.
"הכל בסדר, ג'ק. פשוט נהיה לי קר ואני רוצה ללכת לחדר." אני מתחילה ללכת משם כשג'ק הולך אחריי, עוקף אותי וחוסם לי את הדרך.
"בואי ניפגש בעוד שעה לארוחת ערב ואחר כך נלך למופע המרכזי." הוא מציע ואני מנסה לחשוב על תירוץ כדי להתחמק.
"רוזי, הנשיקה הזו הלחיצה אותך?" הוא שוב שואל בישירות האופיינית לו.
"לא!" אני מישירה מבט נוקב אל תוך עיניו, שלא יתבלבל ויחשוב שהוא ערער אותי.
הוא בוחן כל שריר שאני מניעה בפניי או בגופי. "זה מרגיש כאילו כן, אז אני רוצה להתנצל. פשוט ראיתי את אריק ותיארתי לעצמי שתרצי שהוא ילך. חשבתי שאנחנו מעמידים פנים."
ברור. זה כל כך ברור שהוא נישק אותי רק בגלל העמדת הפנים הזאת. אני כל כך מטומטמת. למה הייתי חייבת להתלהב ככה בנשיקה הזו? אני מגייסת כל טיפת כוח בי. "אין לך על מה להתנצל. הכול בסדר, ג'ק." אני כל כך משכנעת. אני אפילו מצליחה להעלות על שפתיי חיוך קטן.
"מעולה. אז ניפגש בסיפון שש עשרה בעוד שעה?" הוא מושיט את כף ידו ודוחף את הסנטר שלי בעדינות.
"אוקיי," אני משיבה. אני יודעת שאם אסרב זה יהיה כמו להודות שמשהו באמת לא בסדר. הוא חושב שאנחנו מעמידים פנים מול אריק אבל מרגיש לי יותר ויותר שאני מתחילה להעמיד פנים מולו.
"יופי, אדמס. אני רוצה להמשיך את השיחה שלנו." הוא אומר ואני מהנהנת, מסתובבת ובורחת משם הכי מהר שאני יכולה. על איזו שיחה הוא מדבר?
***
אני מחליטה להתלבש קצת יותר יפה מהרגיל. אני שולפת מהארון את שמלת השיפון שהבאתי איתי לכל מקרה. זו שמלה בגוון ירקרק-כחלחל בהיר כמו מי ים רדודים, די מזכיר את העיניים שלי בחורף. היא חסרת שרוולים, קצרה יחסית וגם בעלת גב חשוף. בקיצור, אין הרבה בד בשמלה הזו. אני נועלת נעלי סירה לבנות ולוקחת רדיד כדי לכסות את עצמי אם יהיה לי קר או למקרה שאתחרט על הפריצות.
לפני שאני יוצאת אני מקבלת הודעה מג'ק.
ג'ק: תגידי לי כשאת מוכנה. נלך יחד.
אני בוחנת את עצמי עוד כמה פעמים מול המראה. לרגע אני כמעט מתחרטת על הלבוש המוגזם והמהודר שבחרתי הערב, אבל אז אני מתחרטת בחזרה.
אני: מוכנה.
כשאני פותחת את הדלת, גם הדלת שלו נפתחת. שתי הדלתות נסגרות ביחד בסנכרון מושלם.
"ערב טוב אדמס. את נראית נפלא." הוא מושיט לעברי את ידו ואני לוקחת אותה.
"ערב טוב, ג'ק. גם אתה." אני עונה ואנחנו הולכים יחד לכיוון המדרגות.
"אנחנו לא אוכלים עם שרה ולו, נכון?" אני שואלת אותו בדרך.
"אני לא קבעתי איתם כלום."
אני נושמת לרווחה ורק אחרי שאנחנו מתיישבים ומביאים לעצמנו אוכל ג'ק מעלה משהו שמפתיע אותי.
"אני חייב להתוודות על משהו." הוא מקבל את תשומת ליבי המלאה. אין לי מושג מה זה יכול להיות ואני מתה כבר לדעת. אבל למרות זאת אני שומרת על איפוק.
"בהתחלה כשהבנתי ששרה ניסתה לשדך לי אותך, לא סבלתי אותך. בעיקר הייתי נגד בגלל שזאת שרה. אני לא סובל אותה. אז חברה שלה?" הוא חצי לוחש את החלק האחרון של המשפט.
אני מרגישה הקלה מסויימת שזה הוידוי שלו. ציפיתי כבר למשהו בהרבה יותר גרוע.
"אם ככה, אז גם אני רוצה להתוודות. גם אני לא סבלתי אותך בהתחלה בדיוק בגלל אותה סיבה." אני משמיטה את החלק שקשור בהיכרות המוקדמת מימי הלימודים, בסלינה ובשם התואר שהצמידה לו. "חשבתי בהתחלה שלשדך אותי לחבר של לו, בצורה שהיא עשתה את זה, זה צעד ממש טיפשי. או אגואיסטי. או רוע לב. אבל עכשיו אני כבר לא יודעת."
"מאיפה את מכירה את לו?"
"רק מהסיפורים של שרה." אני עונה ומבינה מייד את הטעות. מהמעט שפגשתי את לו קיבלתי ממנו וייב שונה לגמרי מאיך ששרה הציגה אותו.
"אני מבין." הוא אומר.
"תראה, יש משהו שאתה צריך לדעת." אני מתחילה בנקודה שחשוב לי לציין. "שרה ואני לא חברות."
ג'ק מכווץ את הגבות ונותן לי מבט סקפטי ומבולבל.
"אני המורה שלה לעיצוב ומצאתי את עצמי יושבת איתה לקפה בכל שבוע אחרי השיעור. אל תשאל אותי איך זה קרה, כי אני לא בדיוק זוכרת."
"אוקיי," הוא אומר בטון שמורה לי להמשיך לדבר.
"אני חושבת שגיבשתי דעה מוטעית לגבי לו. קיבלתי את הרושם שהוא שוביניסט שבמשך השנים שלהם יחד הוא הקטין אותה לצידו. אני די בטוחה שהיא סיפרה לי איזה סיפור שהוא לא מעוניין שהיא תצא לעבוד."
ג'ק מקשיב לי ברצינות ואז, משום מקום, פורץ בצחוק. אני מביטה בו בהלם. "את צריכה לקרוא את הכתבות שלו כדי להבין מי זה לו."
"אוקיי,"
"לא. את חייבת לקרוא עכשיו." הוא מניח את כף ידו על הטלפון שלי שנח על השולחן ודוחף אותו לכיווני. אני לוקחת אותו ורושמת במנוע החיפוש את שמו של לו. אני מרפרת על כותרות הכתבות המשוייכות לו שמדברות על פערי שכר, על אפלייה במקומות עבודה, על ענישה קלה נגד עברייני מין, על ייצוג נשים בפוליטיקה ויש שם אפילו ראיון עומק עם מושלת המחוז.
"אבל למה..." אני מתחילה לשאול. "למה ששרה..." אני מגמגמת.
"לו הוא הדבר הרחוק ביותר משוביניסט. תאמיני לי. מה האינטרס שלה? אני לא יודע. תשומת לב? הצדקת העצלנות שלה? היא הרי לא עבדה יום אחד בחיים שלה. בהתחלה כשנולדו להם הילדים, אולי, בדגש על אולי, זה היה מוצדק. אבל הילדים שלהם כבר גדולים ובשנתיים האחרונות היא די מחפשת את עצמה. הכי קל להאשים מישהו אחר."
אני נאנחת. בעיקר כי אני מרגישה שהוליכו אותי שולל. פעמיים. ואני מבינה דבר נוסף. שפטתי את ג'ק על סמך שמועות ורכילות.
"אני יכולה לשאול אותך משהו?" אני משתמשת בקול הרגוע, העדין והמתחנחן שלי בכוונה.
"בטח."
"כל דבר?" אני מתגרה בו כי אני יודעת שהוא יענה לאתגר. איזה גבר לא היה נענה?
"שוט." הוא אומר בקור רוח ראוי להערצה.
"אוקיי, מה היה בינך לבין סלינה? למה היא שונאת אותך? מה עשית לה שגרם לה להדביק לך את הכינוי הזה?"
קור הרוח מתחיל להיעלם. אני רואה אותו מתקשח ומתפתל בכיסאו ומבין שנכנס למלכודת. אני מחייכת בהבנה.
"אמרת שאתן חברות. לא?"
"מה זה קשור?" אני לא מתכוונת לתת לו לחמוק בקלות.
"אז למה היא לא מספרת לך? מה את רוצה ממני?" הוא נהיה לא נחמד ואני מבינה שסלינה זו נקודה רגישה אצלו.
"אני לא יודעת למה היא לא מספרת לי. וגם אתה לא מוכן לספר לי. ועכשיו אני מתחילה להבין שמה שהיה ביניכם היה רציני." אני לא יודעת למה זה מכאיב לי. אחרי הכול, זה היה בעבר וביני לבין ג'ק אין כלום למעט העמדת הפנים הזו.
"את יכולה לחשוב מה שאת רוצה. אני לא מתכוון לדבר על סלינה." ג'ק מבהיר לי היטב שהוא רציני בכך שהוא קם ומבלי להסביר כלום הוא הולך. אני עוקבת אחריו במבטי ורואה שהוא הלך להביא לנו קינוחים. אני מסיימת לאכול בינתיים ומנסה להסיט את מחשבותיי לכיוון אחר. אני לא רוצה לחשוב על ג'ק וסלינה. אני לא רוצה לחשוב על אריק. אני לא רוצה לחשוב על האומגה שהוא רשם אותנו. מרוב כל כך הרבה מחשבות שאני מעדיפה להדחיק, אני מתחילה להרגיש את המלחמה שמתחוללת בראשי ואני מקבלת סחרחורת.
"בואי נעשה שוב תחרות קינוחים." הוא מתלוצץ כשהוא חוזר ואני מתרשמת מהמהירות בה הוא חוזר לעצמו. זה אפילו קצת מפחיד אותי.
"אוקיי," אני משתפת איתו פעולה בשמחה. "אז מה יש לנו כאן? עוגת גזר ואגוזים, עוגת שוקולד שלוש שכבות, עוגיית בריאות, עוגת בננה וקוקוס, ומה זה?" אני בוחנת את המאפה השומני והנוטף בצלחת מולי.
"בקלוואה." הוא אומר. "זה מאכל אותנטי מהמזרח התיכון. זה בעצם מאפה מתוק מבצק פילו עם אגוזים טחונים וסירופ מתוק." ג'ק נשמע כאילו הוא הקריא את מה שהיה רשום על הפתק הקטן שהוצמד למנה.
"מעניין." אני אומרת ומתחילה דווקא מהקינוח הזה. ברגע שאני לוקחת ביס והמאפה המתוק הזה נמרח לי על כל בלוטות הטעם אני גונחת. ג'ק לא מסיר את מבטו ממני.
"אממממ..." בהתחלה אני מנסה להסתיר את הלעיסות באמצעות כף ידי, אבל מהר מאוד אני מתחילה לדבר תוך כדי. אני מתרגשת. "מה זה הדבר הזה? אין צורך לטעום כלום. הפאקלווה הזה מנצח את כולם בפער."
"באקלווה." ג'ק מתקן אותי אבל זה לא משנה לי. זה פשוט טעים בצורה אחרת. הבאקלווה הזו מגיעה במנות כל כך קטנות ואני חייבת לאכול עוד מזה.
"אני הולכת להביא לי עוד. רוצה משהו?" אני שואלת. ג'ק מחייך ומניד בראשו. אני רצה במהירות מהפחד שכולם יחטפו את הקינוח הזה ולא יישאר לי. אני מעמיסה שלוש חתיכות נוספות ועוד בדרך חזרה אל השולחן אני בולסת אחת.
"זה כל כך טעים." אני אומרת לג'ק כשאני מתיישבת. הוא צוחק ומזיז את הצלחת עם הקינוחים האחרים.
"עכשיו תורי לשאול אותך שאלה." הוא אומר כשאני עסוקה עם עוד חתיכת באקלווה. אני מהנהנת.
הוא מנצל את השתיקה שלי. "אז למה את מפחדת?"