ספינת האהבה / פרק 15

אני מתעוררת בבוקר לצליל השעון המעורר בטלפון ועם חיוך ענק, שנמחק מהר כשאני מבינה שג'ק לא שם.

אני משחזרת את אירועי הלילה. הוא נרדם איתי כאן. הוא חיבק אותי חזק ונישק אותי ללילה טוב. מתי הוא הלך?

אני בודקת את הטלפון ושמחה לגלות הודעה ממנו. כשאני קוראת אותה אני מבינה שאני צריכה למהר.

ג'ק: הלכתי להתקלח ולהתלבש. יש לנו פעילות מעניינת בעשר. אני אשמח שנשב לארוחת בוקר וקפה לפני. שמונה וחצי למעלה?

אני מודה בפני עצמי - ג'ק מבלבל אותי. רגע אחד אני שונאת אותו, את השחצנות שלו, את הביטחון העצמי ואת העובדה שהוא לא חושש מכלום. ואז, כשהרגע הזה חולף, תחושה שונה לגמרי ממלאת אותי. כמו עכשיו. זה מתחיל בקטן, עם קול חלש שגורם לי להתרגש ממנו, מארוחת בוקר איתו, מלבלות את היום איתו. רגע לפני שאני יוצאת מהחדר זה כבר מתנפח לרמה שאני מחליטה להצטרף אליו מחר לאומגה הזאת שהוא רשם אותי אליה.

אני מגיעה למסעדה בשמונה וחצי בדיוק וחוצה אותה הלוך-חזור פעמיים. ג'ק לא שם. אני ממלאת לי צלחת בסלט ובביצים מקושקשות ולוקחת גם ספל קפה איתי לשולחן מואר מול נקודת העגינה שעצרנו בה. קוסטה מאיה. עוד לפני שאני מספיקה להרהר בפעילות המעניינת, כביכול, שג'ק התכוון אליה, אני כבר רואה אותו צועד לקראתי. נשימתי נעשית מהירה ואני נושפת אוויר בכוונה כדי להרגיע את הדופק שלי. מה יש בגבר הזה שגורם לי להרגיש ככה? הפעם הוא לא לובש מכנסי ברמודה אלא מכנס בגד ים צבעוני כמו של גולשים, כזה שמגיע עד לברך. חולצת הפולו שלו וורודה. לא ורוד פסטלי רגוע כזה, אלא ורוד פוקסיה כמו של הפנתר הוורוד. וואו, איזה גבר מוחצן. כל כך לא הטיפוס שלי. אני מזדקפת במקומי ותוהה איך להתנהג אחרי הלילה שבילינו יחד. ואיך הוא יתנהג אליי? הוא ינשק אותי? יחבק? אנחנו נדבר על מה שקרה? מה אני רוצה שיקרה כאן?

"בוקר טוב, אדמס. סליחה שאיחרתי." הוא אפילו לא מתיישב ורק מניח על השולחן את הטלפון והארנק שלו. "אני הולך לאסוף לי אוכל וכבר חוזר." הוא אומר ונעלם. אני לא מפסיקה להביט בו. ההליכה שלו מלאה בביטחון ואני יכולה להבין למה אני מתחברת לזה.

"רוזי," הקול הגבוה והמתוק הזה מושך את תשומת הלב שלי ואני מחזירה את מבטי לכאן.

"שרה. לו. בוקר טוב." אני מחייכת ומזיזה את חפציו של ג'ק לידי כדי לפנות להם מקום בשולחן. כן. הצעד הזה מפתיע גם אותי. "ג'ק כבר יגיע. הוא הלך להביא לו אוכל."

"אנחנו גם הולכים." שרה תולה את התיק שלה על הכיסא לידי ולו מניח את חפציו על השולחן כמו ג'ק. הם הולכים וכמה שניות לאחר מכן ג'ק חוזר.

"שרה ולו יושבים איתנו." אני מסבירה כשאני מצביעה על המקום בו הוא יושב.

"כן, ראיתי אותם מסתובבים כאן." הוא מזיז את התיק של שרה כדי להתיישב לידי ומתחיל לאכול בלי לחכות להם.

"לאיזו פעילות התכוונת בהודעה?" אני מתנהגת כאילו הוא לא היה בתוכי לפני כמה שעות.

"יש סיור מודרך בעתיקות של המאיה. חשבתי שזה יעניין אותך." ג'ק מביט לתוך עיני ואני יודעת למה. הוא מנסה לקרוא אותי. את הצורה בה אני חושבת ומחליטה מה הגבולות שלי. אם אני באמת פחדנית או אולי פשוט עצלנית ובעלת חוסר עניין במשהו.

"כן, זה מאוד מעניין אותי. האמת שנרשמתי לסיור הזה בעצמי." זה אחד הדברים שבאמת עניינו אותי. "אני לא חושבת שיצא לי עוד פעם להיות כאן, אז אני לא מתכוונת להחמיץ הזדמנות לראות וללמוד על תרבות עתיקה וחכמה כזו."

"אני יודע." ג'ק מחייך, ואני תוהה אם זה בגלל שאני מתנהגת כמו שהוא קיווה או בגלל משהו אחר. "רציתי לרשום אותנו למשהו היום ואז אמרו לי שאת כבר רשומה. אז נרשמתי גם כדי לבלות יחד."

אני מרימה אליו מבט מופתע, בדיוק כששרה ולו חוזרים אל השולחן. תודה לאל. מבטו עוזב את פניי.

"בוקר טוב," כולם מחליפים מילים מעל ראשי, כשאני עסוקה עדיין במחשבות על מה שג'ק אמר. הוא רוצה לבלות איתי. זה מפתיע וזה מרגש אותי.

"אז מה התוכניות שלכם להיום?" ג'ק שואל אותם.

"נראה לי שנישאר על הספינה. אני לא אוהבת את כל מלכודות התיירים האלה. הם רק מוצצים ממך כסף." שרה אומרת ואני מתחילה להבין שאני מפתחת סלידה מהאישה הזאת. אתם לא באמת מכירים אנשים עד שאתם לא נתקעים איתם איפשהו במקום סגור, נניח בספינה בלב ים.

"מה איתך, לו? רוצה להצטרף אלינו?"

אני פשוט מעריצה את ג'ק ברגע זה. הוא מסתכל לשרה עמוק בעיניים כשהוא מציע לבעלה לעזוב אותה ומחייך מכל הלב. אני אפילו מקווה בתוכי שלו יסכים. שרה מפנה אליו מבט שלא ניתן לטעות בו, ולו נאנח. "תהנו אתם. אני אשאר עם שרה."

ג'ק ואני מחליפים מבטים בינינו כאילו שנינו מבינים שזה לא תקין.

"אנחנו מצטרפים לסיור בכפרים של המאיה. שום מלכודת תיירים, שרה." אני אומרת.

"אני לא יודעת." היא אומרת.

"זה דווקא יכול להיות מעניין מאוד. אני בעד." לו מנסה.

שרה מביטה עליו. ואחר כך על ג'ק ועליי. אני מנסה להבין מה מציק לה.

"טוב." היא אומרת לבסוף. אני שמה לב שג'ק בשקט ואני חושבת על הדיון שלנו אתמול בערב. שרה נראית לא מרוצה ולו נראה על קוצים.

ג'ק מקליד משהו בטלפון ומייד הטלפון שלי משמיע צליל של הודעה נכנסת.

ג'ק: רואה? זאת הסיבה שאני לא משכנע אף אחד. עכשיו הפרצוף הזה יצטרף אלינו וירטן כל הדרך למה שכנענו אותו וסחבנו אותו.

אני מכניסה את הטלפון בחזרה לכיס.

"בעצם, הטיול יוצא ממש עוד כמה דקות. אני לא חושבת שאפשר עוד להירשם." אני מנסה להיחלץ בניסיון זול. לשמחתי זה עובד. שרה קופצת על המתנה שנתתי לה. "באיזו שעה הטיול?"

"בעשר." ג'ק עונה. "האמת, שנראה לי שזה בסדר להירשם עד חצי שעה לפני, אם יש עוד מקום." הוא מתעסק בטלפון שלו תוך כדי. "ולפי האפליקציה נשאר עוד מקום אחד. מה את אומרת, שרה? את לא רוצה לבוא, אבל את מפרגנת לבעלך?" ג'ק נועץ מבט הישר לתוך עיניה של שרה ולא נותן לה אפשרות להסיט אותן הצידה. זה ממש מוזר לראות את זה. למה היא לא עונה מיד? ולמה לו בכלל מקשיב לה? זה כמו קרב מוחות שמתרחש מול עינינו. אני מסתכלת על שרה שנראית לכודה בין רצונותיה האנוכיות למסר שהיא מקבלת מג'ק. אני מסתכלת על ג'ק שנראה מרוצה שדחק אותה לפינה. ואני מסתכלת על לו שמנסה להבין מה ג'ק עושה.

"אוקי," שרה עונה לבסוף ופונה אל בעלה. "אם אתה רוצה לצאת לטיול הזה, לו מותק, זה בסדר מבחינתי. גם ככה אני מתכוונת לקרוא אחד מהספרים שהבאתי."

הוא כתגובה מנשק אותה על מצחה. "תודה מותק." הוא אומר וכולם חוזרים לאכול. אבל אני עדיין חושבת שזה מוזר שהוא היה צריך לקבל את האישור מאשתו.

אף אחד לא מדבר ברבע השעה הבאה וכשאנחנו מסיימים לאכול, אנחנו רק קובעים מתי והיכן אנחנו נפגשים.

אנחנו הולכים יחד עד למדרגות ושם אנחנו מתפצלים. שרה ולו יורדים במעלית לקומה 8 ואילו ג'ק ואני יורדים ברגל לקומה שלנו.

"אני פשוט לא סובל אותה. אני מרגיש שנשרפו לי העיניים מלהסתכל עליה כל כך הרבה." ג'ק מתוודה בפניי כשאנחנו יורדים במדרגות. אני לא עונה.

"אני לא מבין מה הוא עושה איתה. לא מבין. היא מסרסת אותו והוא אוכל הכול בשקט. כזה בן אדם טוב הלו הזה." הוא ממשיך ואני תוהה אם להיכנס לעימות איתו. הסיפורים שאני שמעתי על לו מציירים אותו בזווית שונה לגמרי. אבל אני שותקת. אין לנו את הזמן לזה עכשיו כי אנחנו כבר במסדרון שלנו.

"כמה זמן את צריכה כדי להתארגן?" הוא שואל כשאנחנו מגיעים אל החדר.

"חמש דקות." אני עונה. ליבי חוזר להלום בחוזקה ונשימתי שוב מואצת כתגובה לאינטימיות בינינו. למה הוא לא מנשק אותי? למה הוא לא אומר מילה על הלילה שלנו יחד? האם רק אני מרגישה ככה כלפיו?

"אני אחכה לך בקומה 3 ליד היציאה, לא כאן." הוא אומר ואני מבינה למה. שכחתי בכלל מאריק ביממה האחרונה. וכשאני חושבת על זה, גם לא שמעתי ממנו. נראה שגם הוא שכח ממני. אולי סוף סוף הוא הבין.

***

הבין?

לא רק שאריק לא הבין, גם אין לי מושג איך הוא גילה שאנחנו יוצאים לסיור הספציפי הזה מתוך העשרות שיצאו הבוקר.

אני עולה ראשונה אל המיניבוס, כשג'ק ולו מאחורי עסוקים בשיחה על משהו שקרה בעיתון שבו הם עובדים. אני קופאת במקומי לשנייה אחת כשאני רואה את אריק יושב במרכז הספסל האחורי ומחייך אליי. אני מרגישה את פעימות ליבי וגם את הפרפרים שמתרוצצים בבטני. אני לא יודעת אם זה בגלל הנוכחות של אריק והמבט שהוא מישיר אליי או שזה בגלל שאני מבינה שאני הולכת לבלות כמה שעות עם שני הגברים האלה: גבר אחד שעשה איתי אהבה בלילה האחרון וגבר שני שנחוש לחזר אחריי ולא להפסיד. אני ממהרת להתיישב במושב הקרוב אליי ותוך כדי שאני עושה זאת אני גם עושה פרצופים לג'ק כדי שיקלוט מה קורה. הוא לא קולט. רק כשהוא מתיישב לצידי, אני מתכופפת ולוחשת לו.

"אריק. הוא מאחור. אל תסתכל." אני מוסיפה את החלק האחרון של המשפט ולא שמה לב שאני תופסת אותו בידו ומושכת אותו כלפי מטה.

"בסדר, אדמס." הוא אומר ומתיישר. לו מתיישב במושב לידינו ומנסה להבין מה קורה. אני שמה לב שג'ק מקליד משהו בטלפון שלו. הוא בטח כותב ללו. הלוואי שיצליח להסביר לו מה קורה בהודעת טקסט קצרה, והלוואי שלו ישתף פעולה.

ג'ק לוקח את ידי ומשלב אותה בשלו.

"זה יהיה מעניין," הוא מתכופף ולוחש לי. אני מרימה את מבטי אליו ופוגשת בעיניים שובבות ומבריקות.

מעניין?

זה יהיה מוזר. וזה יהיה מלחיץ, ומכעיס וגם ישאב ממני כל כך הרבה אנרגיות.

זה יהיה הרבה דברים.

אבל לא מעניין.

או לפחות לא אותי.

​

​