ספינת האהבה / פרק 16
אני תופסת מעצמי אישה בוגרת ועצמאית. אני מפרנסת את עצמי בכבוד, דוקטור לאדריכלות, הצעירה ביותר בתולדות אוניברסיטת מיאמי, זכיתי בפרסים יוקרתיים והנה אני, מתחבאת תחת כתפיו של גבר אחד על מנת לא להיתקל בגבר אחר.
כמה מגוחכת הסיטואציה.
כמה מגוחכת אני.
אני מניחה שאריק יכול לפרש את זה כאילו ג'ק מחבק אותי. האמת שזה די קרוב למציאות, זה פשוט לא מרצונו. התחפרתי בחלק המוצק בין חזהו לכתפו כאילו הייתי דייר שמסרב לפנות את דירתו.
נראה שלג'ק זה לא מפריע. הוא בכלל ממשיך לדבר עם לו כאילו זה דבר טבעי. מידי פעם אני מרגישה את כפות ידיו מלטפות את שיערי בעדינות.
חבל שאני לא יכולה להתחרט, לחזור לספינה ולברוח לחדר.
אני מעסיקה את עצמי בלהתבונן בנופים בחוץ. בתחילת הנסיעה, עם יציאתנו מהנמל, הכביש היה רחב כשבמרכזו שדרה ירוקה ושוליו ללא מדרכות כלל. המיניבוס שלנו חולף על פני כפרים ירוקים, מבנים חד קומתיים, בנייני מגורים מתקלפים ואפילו בית קברות צבעוני קטן. אל נקודת ההתחלה של המסלול אנחנו מגיעים תוך כשעה וכעבור כמה דקות מתחילים לצעוד בשביל סלול בתוך הג'ונגל. ג'ק מחזיק לי את היד, לו צועד לצידו ואריק הולך מאחורינו. אני לא מחליפה עם אריק מילה וגם הוא לא פונה אליי. אחרי כמה דקות של הליכה נגלית לפנינו הפירמידה הראשונה.
"וואו." אני עוזבת את ידו של ג'ק והולכת בנמרצות על גבי המדשאה לעבר הפלא האדריכלי הזה. אני מנסה למנות כמה מדרגות יש שם אבל מתבלבלת בספירה כמה פעמים. אני מאוכזבת שאנחנו לא יכולים לטפס עד למעלה כי הפירמידה מגודרת בשרשרת ברזל בערך בשליש הדרך. האנשים שאיתנו מתחילים לייצר תור כדי להצטלם עם הפירמידה במקום המיועד לכך.
"קדימה, תעלו. אני אצלם אתכם." לו קורא לעברנו וג'ק תופס את ידי.
"בואי." הוא מושך אותי לעבר התור.
הדבר הראשון שאני חושבת עליו הוא 'מה, לעזאזל, אני אעשה עם התמונה הזו אחרי השיט?'
הדבר השני שאני חושבת עליו קשור במבטים של אריק. ג'ק עומד במדרגה החמישית, אני ברביעית לפניו. הוא מצמיד אותי אליו וכורך את זרועו סביב מותניי. אני מצטמררת לרגע.
"הכול בסדר, אדמס?" הוא מתכופף לעברי ולוחש לתוך לחיי. אני מצטמררת שוב. פאק.
"כן," אני עונה בקול רועד.
"אריק מסתכל." הוא לוחש שוב.
"אני יודעת. תודה שאתה משתף פעולה."
ג'ק לא עונה הפעם. הוא מתיישר ולאחר כמה שניות של צילומים אנחנו יורדים בחזרה ומפנים את הזירה לזוג אחר.
אנחנו ממשיכים בסיור, כשמידי פעם עוצרים שוב ליד פירמידה אחרת. באמצע הדרך בערך, כשג'ק הולך עם לו הצידה, אריק מתקרב לעברי.
"אני רק רוצה לומר שזה באמת צירוף מקרים. לא ידעתי שגם את תהיי כאן."
הוא נראה קצת לחוץ. אני מחייכת בנימוס, אבל לא קונה את הסיפור שלו. אריק מכיר אותי והוא יודע שאני חולה על סיורים כאלה.
"זה בסדר, אריק." אני הולכת מסביב לפירמידה. הוא הולך אחריי.
"אני דואג לך."
האמירה הזו גורמת לי לעצור, להסתובב אליו ולתקוע בו מבט לא מרוצה. אין לי סבלנות למניפולציות זולות כאלו.
"תקשיבי לי רגע לפני שאת מתעצבנת עליי." הוא מדבר במהירות ומסמן עם ידיו שמה שיש לו לומר הוא רציני ביותר. "אני יודע שאתם לא זוג אמיתי. אני יודע שאתם ישנים בחדרים נפרדים. ואני יודע שהכרתם בשייט הזה."
אני עומדת לפתוח את הפה ולשאול אותו מאיפה הוא יודע את כל זה, כשהוא משתיק אותי וממשיך. "אני לא יודע אם אתם עושים את זה כדי לעבוד עליי או שהוא פשוט עובד עלייך. את צריכה לדעת שג'ק לא פנוי. יש לו חברה. אם את לא מאמינה לי, פשוט תסתכלי באינסטגרם שלו."
הכול עוצר בשנייה שאריק מסיים לדבר.
הכול כמו בהילוך איטי לכמה שניות.
"חברה." המילה הזו מהדהדת בראשי.
אני יודעת שלא צריך להיות לי אכפת מכך. ג'ק לא עשה משהו לא בסדר. הוא לא השלה אותי. הוא לא התאהב בי או משהו כזה. הוא בסך הכל הסכים לשתף פעולה כדי שאוכל להרחיק את אריק ממני.
ועדיין. אני מרגישה דקירה קטנה בלב ואז את הבטן מתהפכת. ג'ק צועד לעברי. הוא מעביר את מבטו ממני אל אריק והחיוך הקטן שהיה על פניו נעלם לאיטו.
"הכול בסדר, אדמס?" ג'ק שואל אותי אבל מסתכל על אריק.
"הכול בסדר. אנחנו צריכים להתקדם." אני אומרת באדישות לאחר שאני מחזירה את עצמי למציאות בכוח והולכת משם. אני מחזיקה את עצמי בכוח במהלך השעה הבאה ורק כשאנחנו יושבים באוטובוס בחזרה אני מתקרבת לג'ק ולוחשת לו.
"אריק יודע שאנחנו ישנים בחדרים נפרדים ושאנחנו לא באמת זוג."
ג'ק לא מדבר מייד ואני רואה שהוא חושב. אני לא מספרת לו את הדבר האחר שג'ק סיפר לי. זה לא ענייני. אני חושבת לעצמי שעכשיו, כשהתרמית נחשפה, אנחנו יכולים להפסיק לבלות יחד ואני יכולה גם לחזור לכעוס עליו.
"או-קיי." הוא מושך את המילה. "אז בגלל זה את כל כך שקטה."
"כן." אני נאנחת ביחד עם התשובה. בגלל זה אני שקטה. אני מסיטה את מבטי אל הדרך מבעד החלון ומניחה לעיניי העייפות להיעצם. עכשיו, אני לא טיפוס שנרדם במקומות ציבוריים ובטח שלא באוטובוס, אבל הפעם אני מרגישה בנוח להירדם. שם. באוטובוס שלא מפסיק לקפוץ מעל המהמורות בכבישים הלא מתוחזקים בג'ונגל של מקסיקו. ליד גבר שהכרתי לפני כמה ימים. ליד ג'ק השחצן.
בלימודי התואר הראשון היינו צריכים לקחת שיעורי בחירה בכל מיני תחומים. אני בחרתי בכמה קורסים בפסיכולוגיה, ושם למדתי על תגובת הילחם או ברח. אנשים שונים בוחרים בתגובה שונה לאינטראקציות שונות, כחלק ממנגנון אבולוציוני. תמיד חשבתי שאני טיפוס שנלחם. אלוהים יודע שאני נלחמת כל חיי. גם כשאימא שלי עזבה אותי. גם כשהייתי צריכה לדאוג לעצמי לבד. גם כשגרתי תקופה ברחובות. גם כשהתעקשתי ללמוד באוניברסיטה.
וכעת, זו הפעם הראשונה שאני בוחרת לברוח. רגע לפני שאני נרדמת אני אומרת לעצמי שאני עוד אצטרך לברר את העניין הזה. כשאתעורר.