ספינת האהבה / פרק 18
גם בבוקר כשאני שותה את הקפה שלי על הסיפון אני לא שומעת מג'ק. אני מתחילה לחשוב שאולי הוא כועס עליי. אני מנסה לשחזר את התנהגותי מהרגע שאריק הפיל עליי את החדשות על ג'ק ועל בת הזוג שלו ואני לא מוצאת משהו שיכול היה לגרום לו להתנתק ממני ככה.
אני מסיימת את הקפה ורצה לחדרי כדי להתארגן לאומגה. אני עדיין לא יכולה להאמין שאני מתכוונת להשתתף באטרקציה הזו. אני גם לא מבינה מאיפה האומץ שלי נובע. אני לובשת ג'ינס וחולצה כפתורים מאריג משובץ בצבעים של אדום ושחור. אני מניחה שאם אני אשתלשל על חבלים בין צמרות עצים בג'ונגל של הונדורס אז לפחות בגדים ארוכים יגנו על עורי. אני חובשת כובע, נועלת סניקרס שחורות ויוצאת לדרך. אני תוהה אם לחכות לג'ק בחדר או להקיש על דלת חדרו. בסוף אני מחליטה ללכת ולפגוש אותו שם.
כשאני מגיעה לנקודת המפגש אני מחפשת את ג'ק אבל לא מוצאת אותו. השעה כבר כמעט עשר.
אני שולחת לו הודעה, אך הוא לא משיב עליה. איפה הוא לעזאזל? אין מצב שאני עושה את האומגה הזאת לבד, ואם זה איזה שיעור שהוא מנסה ללמד אותי אז הוא יחטוף ממני אחר כך.
המדריך המקומי שלנו, שמציג את עצמו בשם ליאון, קורא את השמות. ליאון הוא גבר גבוה, שחום עור והלבוש שלו ממש, אבל ממש, לא דומה לשלי - הוא לובש טי-שירט בצבע תכלת עם הלוגו של החברה, מכנסים קצרים, סנדלים פשוטים וזהו. כשהוא קורא בשמו של ג'ק, אני מביטה לצדדים בתקווה שהוא יצוץ פתאום.
אבל כלום.
מי שכן מגיע, מצד שני, ומעורר את חמתי באופן שאני רוקעת בעצבנות ברגליי, הוא אריק. מה הוא עושה כאן? שוב צירוף מקרים? אין מצב.
"היי, האנט. אריק." הוא מקפיד לומר את שם המשפחה שלו קודם. איך הוא לא החליף את אחד מהשמות האלה עד עכשיו? אני מרגישה שאני רוצה לפרוץ בצחוק אז אני מסובבת את מבטי לאחור. אני עושה זאת גם כדי לחפש את ג'ק. למה הוא משאיר אותי לבד? אני שולחת לו הודעה נוספת.
"טוב, חסר לנו אחד. נחכה עוד חמש דקות ואם הוא לא יגיע, אנחנו ניסע." ליאון אומר ואני ניגשת אליו.
"היי, אני יכולה ללכת רגע לספינה ולחפש את ג'ק וושינגטון? אני מכירה אותו."
ליאון מסתכל עליי, על הספינה ועל השעון שלו. הוא בטח מחשב לעצמו כמה זמן זה ייקח לי. זה בטח לא יהיה חמש דקות.
"אני מצטער," הוא אומר את מה שחששתי ממנו. "אנחנו חייבים לצאת כי יש לנו תור מוזמן."
לעזאזל, מה אני עושה עכשיו? אני חוזרת? נשארת? אני מסתכלת לכיוון הספינה ומתפללת בכול כוחי שג'ק יופיע ברגע האחרון ויגאל אותי מההחלטה הזו.
"זה די מפתיע לראות אותך כאן, רוזי." קולו של אריק גורם לי לצמרמורת שחולפת מצווארי ויורדת לאורך עמוד השדרה שלי. אני מסתובבת אליו.
"כן. אני לא הייתי אמורה להיות כאן, אבל קבעתי עם ג'ק."
"אהה, ג'ק." הטון שבו אריק מבטא את שמו של ג'ק מלא בארסיות ובבוז. "ואיפה הוא?"
"אני לא יודעת. אני חושבת שאפרוש ואלך לחפש אותו."
"למה?"
"מה למה?"
"למה את צריכה לחפש אותו?"
"כי קבענו לעשות את האומגה יחד. והוא לא כאן."
"ומה זה אומר לך שהוא לא כאן?"
"לא יודעת, אריק." אני חסרת סבלנות כלפיו.
"תקשיבי, אני מצטער שג'ק הבריז ככה, אבל אם את כבר כאן, וגם אני, אני אשמח שנעשה את זה יחד."
אני בוהה בו בפרצוף חמוץ.
"האומגה לא כזאת מפחידה, ואני מבטיח לעזור לך. את לא תצטערי. זו חוויה לא נורמלית."
אני עדיין בוהה בו ונזכרת בדיון שלי עם ג'ק, שסירב לתת לי את מה שאריק מציע. אז למה אני מפקפקת בכך?
"טוב, אנחנו יוצאים. כולם לעלות לאוטובוס." ליאון צועק ומצביע לעבר האוטובוס הקרוב אלינו. אני מסובבת את מבטי לאחור ומכבה את הטלפון. לעזאזל איתך ג'ק.
***
חצי שעה לאחר מכן, אחרי טיפוס על גשר תלוי, כשגופי בתוך הרתמה ונער מקומי מחבר את האבזם שלי אל כבל האומגה הדק, אני נותנת לעצמי את התואר 'המטומטמת הגדולה ביותר בעולם'. מטומטמת שהסכמתי לאומגה הזו. מטומטמת שהקשבתי לאריק והצטרפתי אליו. מטומטמת שלא חזרתי לספינה. מטומטמת שעלתה על הגשר והסכימה לכל הדבר הזה. לפני שאני מספיקה לומר משהו, הנער המקומי אומר לי כמה מילים במבטא כבד שאני לא מבינה ושולח אותי לדרכי.
פפאאאאקקקקק.
אני צורחת.
אני מרגישה שהלב שלי עושה צניחה חופשית.
אני חושבת שאני עומדת לקבל התקף לב.
אני תלויה בין שמיים לארץ. אני מחליקה על הכבל הזה מבלי שיש לי שליטה כלשהי על המהירות. וזה מהר. ולא נגמר. אני עוצמת את העיניים. איך אני אעבור עוד עשרים כאלה?
כשאני מסיימת את החלק הראשון אני מרגישה שבא לי להקיא. אריק היה לפניי אז הוא מוחא לי כפיים כשאני מגיעה. אני כל כך בהלם שעשיתי את זה שאני אפילו נותנת לו לחבק אותי.
"נו? נכון שזה כיף ולא כל כך מפחיד?" אריק שואל אותי בהתלהבות. אני לא מגיבה. אני עדיין לא מבינה מה אני מרגישה. אנחנו מחכים לשאר הקבוצה וכשהאחרון מסיים, אנחנו ממשיכים לנקודה הבאה. אני חייבת להגיד שבערך בנקודה העשירית אני מתחילה להתגבר על הפחד ואני אפילו מתחילה ליהנות. אולי כי החוסר וודאות התפוגג, אולי אני מרגישה קצת יותר בטוחה ואולי אני כבר מתרגלת לרעיון ולא אכפת לי.
כשעתיים לאחר מכן, כשאנחנו מסיימים את הפעילות אני מרגישה כמו מישהי שמרחפת בעננים. לא. אני באחד מכוכבי הלכת. אני כל כך מאושרת שאני חוטפת סחרחורת מרוב האדרנלין שמתפרץ לי בגוף. אני מחייכת בלי הפסקה ואני קופצת כמו רוקי על רגליי, ידי מונפות באוויר ואני צועקת. כן. אני, רוזי אדמס, צורחת מרוב אושר.
אני מסתכלת על אריק וגם הוא נראה מאושר. אני פתאום מבינה את התשוקה הזו לפעילויות האקסטרים. אנחנו יושבים יחד באוטובוס בחזרה ומדברים על החוויה במשך כל הדרך. יותר נכון, אני מדברת בהתלהבות ומספרת לו על הפחד בהתחלה ועל כל מה שאמרתי לעצמי כדי להמשיך. אני אפילו אומרת לו שאולי אם לא הייתי מוותרת לעצמי כך בעבר, המצב בינינו יכול להיגמר אחרת. אריק שותק רוב הזמן. הוא לא עושה שום דבר כדי לנצל את המצב. הוא לא מחבק אותי. לא מנשק אותי. לא משתמש בדברים שאני מספרת לו כדי לנסות להחזיר אותי אליו. ההרגשה היא נהדרת. אני מרגישה על פסגת האולימפוס באותו הרגע ואני מתה כבר לדבר עם ג'ק ולספר לו את כל זה.
שום דבר לא מכין אותי למה שקורה כשאנחנו מגיעים.