ספינת האהבה / פרק 20
אני אוכלת צוהריים לבד.
אני אוכלת ארוחת ערב לבד.
אני קוראת ספר.
אני מכבה את הטלפון שלי.
אני כל הזמן מסתכלת סביבי כדי לוודא שאף אחד מהאנשים שאני מכירה על הספינה לא מגיע.
אני נהנית מהבריזה הנעימה של הרוח על הסיפון. אני נהנית ממוסיקת הג'אז שמנוגנת ברקע.
אני נהנית להיות לבד ועמוק בתוכי אני יודעת שג'ק יופיע מתישהו. אני מרגישה גם שאני רוצה זאת. זאת הסיבה שאני יושבת ומעבירה את שעות הערב המאוחרות על מיטת השיזוף במקום בו נפגשנו.
לקראת אחת-עשרה, כשאני מתחילה להתאכזב ולחשוב על התקפלות לחדר, הוא סוף סוף מגיע.
צמרמורת חולפת לאורך גופי כשאני קולטת אותו צועד לכיווני. הוא הולך לאט, ידיו בכיסי מכנסי הברמודה הכחולים וחולצת הפישתן הלבנה צמודה לגופו. אני מסיטה מהר את מבטי ומעמידה פנים שלא ראיתי אותו מתקרב.
פעימות הלב שלי מהירות ואני יכולה להרגיש אותן מבעד גופי.
"רוזי," קולו נעים.
אני מרימה את מבטי אליו. פניו חבולות ואני משתוקקת לשלוח את ידי כדי לגעת בהן. בעיניו יש כאב לא ברור.
"היי ג'ק."
"אני יכול לשבת או שאת עדיין לא רוצה לראות אותי?"
הוא באמת שואל אותי? ואם אני אומר לו שילך, האם הוא ילך? אני לא רוצה שילך.
אני מהנהנת.
"את רוצה לשתות משהו?" הוא מעיף מבט אל הבר שלידינו, שעדיין פתוח.
"לא." אני עונה והוא מתיישב.
בדקות הראשונות הוא לא מדבר ושנינו חולקים שתיקה טעונה. מידי פעם הוא נאנח ואני יכולה ממש להרגיש את המאבק הפנימי הזה שהוא נתון בו. הלוואי שהייתי יודעת מה עובר עליו.
"אני יכול לשאול משהו?" הוא סוף סוף מתחיל לדבר ואני מקווה שזה יוביל למשהו.
"בטח."
"היום, כשאריק שאל אותי למה לא סיפרתי לך את האמת לפני ש..." הוא נעצר ונאנח. הוא לא צריך לומר את המילים. "יש לך מושג למה הוא התכוון?"
האמת שאני מופתעת. לא ציפיתי שהוא ישאל אותי אם אני יודעת באיזה שקר הוא נתפס. מה זה אומר? שהוא שיקר עוד כמה פעמים על כמה דברים? שהוא מנסה להבין מה אני יודעת?
"אני חושבת שהוא חשב שניצלת אותי ושיקרת לי כדי ל... להכניס אותי למיטה." אני מעדנת את הניסוח.
ג'ק נע בחוסר נוחות במקומו.
"אל תדאג. אני לא חושבת שניצלת אותי. הכול בסדר. אני לא משלה את עצמי."
אני שולחת לעברו מבט ומיד חוזרת להביט אל האופק החשוך. אני יודעת שהוא לא מפסיק להסתכל עליי. אני יכולה להרגיש את העיניים שלו חורכות חור בגופי.
"רוזי, תעזרי לי בבקשה. אין לי מושג על מה את והוא מדברים. למה שאני אנצל אותך?"
אני לא רוצה לדבר על זה. זה מביש. זו לא הסיבה שרציתי שהוא יופיע כאן. אני רוצה לדבר על מה שאריק והוא מסתירים ממני.
"ג'ק, הרגע אמרתי שאני לא חושבת שניצלת אותי. רד מזה בבקשה."
"לא. אני רוצה לדעת למה אריק חושב ככה."
אני נאנחת. "אריק מדבר על החברה שלך ועל זה ששכבת איתי ולא סיפרת לי עליה."
שוב שתיקה לכמה שניות. עצם השתיקה הזו מבחינתי היא כמו הודאה ואני רוצה להעביר נושא כדי שזה לא יהפוך להיות מביך ממש. אני לא רוצה לשמוע ממנו את האמת. אני מעדיפה לא לדעת.
"מה קרה לך היום? למה תקפת את אריק? מה אתה חושב שהוא עשה?" אני ממש מקווה שהוא יבלע את הפיתיון ונתחיל לדבר על זה במקום על הנושא המביש הקודם.
"כבר אספר לך, אבל לפני זה אני רוצה לשאול אותך כמה שאלות."
הנה, אני חושבת לעצמי. עכשיו זה מתחיל להיות מעניין.
"או-קיי." אני עונה בסקרנות.
"שאלה ראשונה." ג'ק נותן הקדמה רשמית כזו וזה די מצחיק אותי. "איזה קשר יש לך לראש העיר?"
אני שותקת. אני די בטוחה שג'ק יכול לראות את ההפתעה על הפנים שלי. מכל השאלות שבעולם, לא תיארתי לעצמי שזה מה שהוא ישאל. האם הוא יודע? האם הוא רק חושד? ואיך, לעזאזל, הוא עלה על זה? אני חושבת האם לספר לו. זה משהו שלא סיפרתי לאף אחד אף פעם.
"אתה מתכוון לראש העיר אדווארד הרננדס?"
"כן."
"למה אתה חושב שיש לי קשר אליו?" אני לא רוצה ליפול מהר מידי. אני רוצה לראות קודם למה הוא מתכוון.
"רוזי, אני עיתונאי חוקר. כן?"
אני מסתכלת עליו במבט של "אני אמורה לפחד מזה? אני חשודה במשהו?"
"כן. אז?"
"אחד הדברים, או אחד האנשים שאני חוקר אותם בשנים האחרונות הוא ראש העיר, אדווארד הרננדס."
"או-קיי," אני עדיין לא מבינה מה הוא רוצה ממני.
"אחד מהדברים שגיליתי לאחרונה הוא שראש העיר הוא הבעלים של כמה נכסים בעיר. אחד מהם הוא הבית שאת מתגוררת בו."
האוויר יוצא ממני בבת אחת, אבל אני מתעשתת במהירות.
"אז?" אני לא יודעת מה לענות לו. מה לספר לו.
"אז אני שואל שוב, מה הקשר שלך אליו? ובבקשה אל תשקרי לי." אם הוא לא היה מוסיף את החלק האחרון, הייתי ממשיכה להתכחש ולשקר.
"למה זה חשוב לך לדעת? זה משהו אישי." אני לא משקרת, אבל אני עדיין חושבת שאוכל להתחמק.
"אני חושב שזה קשור לאריק."
אני מזדקפת בבת אחת. עכשיו הוא קיבל ממני תשומת לב מלאה. אני דרוכה. ואני סקרנית לשמוע איך שני הדברים האלה קשורים למה שעצבן אותו כל כך היום.
אני נאנחת, קמה והולכת אל עבר מעקה הספינה. הסוד שלי. הסוד שכל כך הקפדתי לשמור. אני באמת יכולה לגלות אותו לאדם זר? אני מביטה אל השמיים בחיפוש אחר סימן כלשהו.
ג'ק מתקרב ונעמד לצידי. "רוזי, כל מה שתספרי לי נשאר אצלי. אני לא שופט ואני לא מבקר."
"מי אמר שיש מה לשפוט בכלל? לא עשיתי שום דבר רע." אני תוקפת מייד ודמעה בודדת מתחילה להיאגר בזווית עיני.
זכרונות.
יש אנשים ברי מזל שיש להם זכרונות טובים והם שמחים שמזכירים להם, ששואלים, שמתעניינים.
יש אנשים שמעדיפים לקבור אותם ולהסתיר. לא בגלל שהם עשו משהו לא טוב, אלא בגלל שזה כואב מדי.
"לא אמרתי שעשית משהו לא טוב. אני רק מנסה להבין."
"להבין מה?"
"למה אריק אובססיבי לגבייך."
חץ בלב. זה מה שאני מרגישה כשג'ק מוציא מפיו את הדברים האלה.
"למה אתה מתכוון?"
"זה נראה לי מוזר שאריק הופיע כאן בספינה, בדיוק כשאת כאן, רק כי הוא רוצה אותך בחזרה."
זה נשמע קצת מעליב בצורה שהוא מציג את זה, ואני עושה פרצוף.
"היי, אל תהיי כזאת." הוא אומר. "את בעצמך הודת בפניי שזה נראה מוזר."
"תמשיך," אני לא רוצה להיכנס לזה. אני רוצה להגיע לעניין.
"חקרתי על אריק, על החברה שהקים ועל ההסתבכות שלו. זוכרת שדיברנו על זה ושאלתי אותך אם יש לך קשר לוועדת המכרזים?"
"כן. למה?" אין לי מושג עדיין לאיזה כיוון השיחה הזו הולכת.
"זה משהו שחשבתי עליו. אריק מתמודד על הרבה מכרזים בעירייה."
"מה זה הרבה?"
"שנים-עשר מכרזים. כל מכרז הוא בערך בהיקף של אחת וחצי עד מיליון דולר."
"וואו." אני אומרת.
"כן. וואו. אריק חייב כסף בשוק האפור. משהו כמו חמישה מיליון דולר."
"מה?" הלסת שלי נשמטה. אני בטוחה. "איפה הוא בזבז חמישה מיליון דולר?" אני שואלת, אבל למעשה אני גם מנסה להבין איך ג'ק הצליח לברר את זה מכאן?
"לאריק יש תחביב. רוזי."
"כן. אני יודעת. הוא אוהב לחיות על הקצה."
"אני לא מתכוון לתחביב כזה. אריק מכור."
אני מסובבת את כל גופי ונעמדת מול ג'ק כדי לבחון כל תנועת גוף וכל שריר בפניו. "מכור? למה?"
"לריגושים. להימורים. לסמים."
"סמים?" אני כמעט צועקת עליו.
"כן. הוא לקח הלוואות וכך הוא הסתבך. זה היה בתקופה כשהוא היה איתך. לגבי זה הוא לא שיקר."
אני שקטה. בניגוד לכל מה שחשבתי קודם על זכרונות, הפעם אני עושה ככל יכולתי לחפור לתוכם. האם היה איזה סימן להתמכרות הזאת?
"עזבי, אל תנסי." ג'ק אומר כאילו קרא את מחשבותי. אני תוהה אם אריק עזב אותי כי לא עמדתי בתחרות מול ההתרגשות מהדברים האחרים או שהוא באמת התבייש כמו שאמר לי.
"בקיצור, זכייה בשלושה או ארבעה מכרזים היה מצליח להוציא אותו מהבוץ הזה שנכנס אליו. זכייה ביותר היה מאפשר לו להמשיך באורח החיים הזה."
אני מבינה מה ג'ק אומר, אבל אני עדיין מנסה להבין את הקשר.
"זה נראה לי מוזר שאריק חוזר לחזר אחריך, בזמן שהוא ממתין לתוצאות המכרזים. אז הלכתי והתחלתי לחפור קצת כדי לנסות להבין מה הקשר בין המכרזים וביניך. ומצאתי את הקשר בין ראש העיר אלייך. אז אני שואל שוב, מה הקשר ביניכם?"
אני מתרחקת. אני מרגישה מחנק. למרות שהרוח נעימה וקרירה, אני מרגישה שאני בוערת. אני נושמת עמוק כדי להירגע, אבל זה גדול עליי. אני מבינה את התרמית הפוטנציאלית.
"רוזי, את בסדר?" ג'ק הולך אחריי. אני מרגישה כמו זומבי שעומד ליפול. "בואי תשבי רגע. אני אביא לך משהו לשתות." הוא מחזיק אותי בכתפיי ומושיב אותי בחזרה במיטת השיזוף. הוא נעלם לדקה וחוזר עם כוס מים.
"תשתי." הוא מגיש לי את הכוס ומתיישב לצידי. "את רוצה גם משהו לאכול משהו? להביא לך?"
"לא." אני אומרת בקול חלוש.
"או-קיי. קחי את הזמן." ג'ק מלטף את שיערי ואני עוצמת עיניים. כשאני פוקחת אותן אני משחררת לעולם את הסוד שלי.
"אף אחד לא יודע את זה, אבל ראש העיר..." אני משתתקת רק לשנייה. "הוא האב הביולוגי שלי."
אני מחכה להרגשת השחרור שלא מגיעה. שום תחושה של משא כבד שנופל מכתפיי. שום וואקום. שום שלווה. להיפך. אני מתמלאת בזעם.
ג'ק יושב בשקט ואני מבינה שהוא מנסה לחבר את החלקים.
"לאדווארד ולאימא שלי היה רומן לפני שלושים שנה. הוא לא הסכים לעזוב את אשתו. אימא שלי ילדה אותי וגידלה אותי לבד. הוא הרגיש אשם ושילם לה כספים. הוא קנה לה בית. ואז היא חלתה ונפטרה בזמן קצר. אני הייתי בת שמונה-עשרה. עד שאימא שלי נפטרה לא ידעתי שהוא אבא שלי. היא תמיד אמרה לי שאבא שלי מת. כשהיא נפטרה, היא השאירה לי מכתב והסבירה לי הכול." אני מפסיקה לדבר לרגע, כי אני מתחילה להתקשות להסתיר את הכאב. אני מרגישה את זה עומד להתפרץ. ג'ק מניח יד על כתפי כשאני מתחילה לבכות. הוא מחבק אותי במשך דקות ארוכות ולא אומר דבר. אני חושבת שהוא המום. לא חושבת שהוא ציפה למשהו כזה. כשאני נרגעת, אני מנגבת את הדמעות וחוזרת לדבר בקול רגוע. רגוע מאוד, באופן מפתיע.
"כשהתעממתי עם אדווארד, הוא שאל אותי מה אני רוצה תמורת השתיקה שלי. אמרתי לו שישאיר לי את הבית עד שאחליט שאני עוזבת אותו ושיממן לי את הלימודים באוניברסיטה." אני מתביישת בזה. במשך שנים תהיתי האם הייתי יכולה להשיג את כל מה שיש לי בלי העזרה של האיש הזה. "אתה חושב שאריק גילה את זה ורצה שאחזור אליו כדי שאשפיע על ראש העיר להטות את המכרזים לטובתו?" אני מסיטה את ראשי אל ג'ק ונועצת בו מבט פגוע וכועס. ג'ק לא אומר כלום, אבל על פניו אני רואה את התשובה.
אריק הבן זונה הזה.
***
ג'ק יושב ושותק איתי. ידיו מלטפות את שיערי, את צווארי, את גבי.
אני לא בוכה יותר. אני לא מרגישה שיש לי על מה. אני עסוקה בלתכנן. לתכנן איך אני מוציאה מאריק את האמת. מה אומר לו. מה אעשה לו.
לקראת שתיים בלילה אני מרגישה שעיבדתי את מה שצריך ואני קמה על רגליי.
"אני חושבת שאלך לישון."
"את בסדר?" ג'ק קם אחריי.
"כן. תודה שחיברת את הדברים. תודה שסיפרת לי. לשמחתי, עוד יום הפלגה וכל ההרפתקאה הזו נגמרת." אני מתחילה ללכת.
"את לא צריכה להודות לי."
"אגב," אני מתעלמת ממנו. "למה התנפלת על אריק? זה לא בגלל שהוא ניסה לעבוד עליי, הרי לא ידעת את זה."
ג'ק מחייך. "לא. בניסיון שלו להפריד בינינו, אני חושב שאריק סימם אותי."
אני עוצרת במקום ומסתכלת עליו בהלם.
"מה?!"
"כן. ככה גם אני הרגשתי."
"רגע, רגע... אתה מדבר כאן על משהו רציני. משהו פלילי. זו האשמה רצינית. למה אתה חושב כך?"
"בערב לפני הוא הזמין אותי לשיחת גברים בבר."
שיחת גברים? אריק הזמין את ג'ק? ריגוש חזק עובר מליבי אל בטני.
"מה הוא רצה ממך?"
"להזהיר אותי שאתרחק ממך."
אני נחנקת בפנים. שני הגברים האלה ישבו יחד ודיברו עליי. אני מתביישת לשאול על השיחה. על מה אריק אמר לו ועל מה ג'ק ענה.
"אני מבינה. אבל למה אתה חושב שהוא סימם אותך?"
"כי עשר דקות לתוך השיחה זה הזיכרון האחרון שיש לי. התעוררתי בחדר שלי בצוהריים והטלפון שלי נעלם."
אני עדיין קפואה במקומי. אני נזכרת בטירוף שהוא היה נתון בו ואני יכולה להבין את זה עכשיו. זה מפחיד. אלוהים. אריק יכול היה לעשות לו כל דבר שרצה.
"אל תדאגי, רוזי. הכול בסדר." ג'ק שולח את כף ידו כדי ללטף את שיערי ואני מבחינה בפציעות שעליהן. אני שולחת יד לעבר החבורה שעל לחיו הימנית. הוא נרתע בהתחלה, אבל נרגע ומניח לי ללטף אותו בעדינות.
"אני מתנצלת שנכנסת לתוך הדרמה הזאת." אני אומרת.
"אל תתנצלי. אני חי בשביל השיט הזה." הוא מתבדח ואני מושכת את ידי ממנו. ברגע הזה, הוא מקרב את פניו אליי ומנסה לנשק אותי. אני עוצרת אותו.
הוא לא אומר דבר ומתרחק.
"אני מצטערת." אני לוחשת. "לא היינו צריכים לעשות את מה שעשינו."
אין לי מושג איך אני מגייסת את כל הכוח הזה. הגוף שלי כל כך רוצה ללכת ביחד איתו לחדר היישר לתוך המיטה ולפרוק כל רגש שבוער בי.
ג'ק מעקם את שפתיו ומכווץ את גבותיו בחוסר הבנה. אני מניחה שגם הוא לא ציפה לתגובה הזו. הוא לוקח צעד לאחור.
"אני מבין. לילה טוב, רוזי."
אני מסתכלת עליו וחושבת לעצמי שהוא וויתר יותר מידי בקלות. אני קצת רוצה שיילחם. שיצמיד אותי אליו. שיגיד לי שזה הכל שקר אחד גדול. שיגיד לי שהם נפרדו לפני כמה זמן. בכל זאת, התמונה באינסטגרם שלו היא כבר בת למעלה משבועיים.
אני מנידה בראשי מולו, מסתובבת והולכת משם. "תשכחי ממנו, רוזי." אני מדברת לעצמי. אסור לי לבזבז אנרגיה. אני צריכה להתרכז עכשיו במשהו חשוב יותר. אני צריכה לטפל באריק. ואם מה שג'ק סיפר הוא גם נכון, אז אריק יכול להיות מאוד מסוכן. הרבה יותר מסוכן ממה שאני חושבת.