ספינת האהבה / פרק 21
אני פוגשת את אריק בצוהריים. לא תכננתי. יותר נכון, תכננתי כל הבוקר איך לפנות אליו ומה לומר לו אבל חשבתי שזה יקרה ביוזמתי, מתי שאחליט ואיפה שארצה. אבל אריק פתאום הופיע במסעדה. פניו חבולות פי כמה וכמה משל ג'ק. ואני שמחה על כך.
"ג'ק אמור להגיע?" הוא שואל, מגש עם שתי צלחות וכוס שתייה בידו.
"לא."
אני עוד לא מסיימת לומר את המילה ואריק כבר מתיישב. אני חושבת שזה זמן טוב לומר לו את כל מה שתכננתי.
"אריק," אני מתחילה ומניחה את הסכו"ם שלי על השולחן. "אני רוצה לשאול אותך משהו."
אריק מביט בי. מסוקרן.
"אם אני אגיד לך שאין סיכוי שאעזור לך עם המכרזים, עדיין תרצה להתחתן איתי?"
אוקיי, אני מודה שזה לא מה שתכננתי לומר. או לשאול. תכננתי לומר לו שאני רוצה שיניח לי, ושאני לא רוצה לשמוע ממנו. וזהו. אבל משהו בחבורות על פניו מכעיס אותי. מכעיס אותי מה הוא עשה לג'ק. מכעיס אותי שהוא תכנן להשתמש בי. מכעיס אותי שהוא היה מוכן לשקר לי כך. לי. מה קרה לו?
החיוך נעלם מפניו ואני רואה שהוא שוקל איך להגיב לשאלה שלי. וכך, אני גם מקבלת אישור למה שג'ק חושב.
"תסבירי לי על מה את מדברת," הוא אומר לבסוף. אני מחייכת ומשלבת את ידיי.
"אריק, אנחנו לא חוזרים להיות ביחד. אני חושבת שעשית דבר נכון שנפרדת ממני."
"לא. הסברתי לך מה קרה."
"זה לא משנה. התגברתי והמשכתי הלאה."
אני יכולה לראות שאריק נהייה עצבני. הוא מנסה לשמור על שלווה. הוא מנסה להישאר נאמן למשחק שלו.
"אני מצטערת." אני אומרת, מסדרת את הכלים על המגש וקמה. אני מתחילה ללכת החוצה כשאני שומעת את אריק אחריי.
"רוזי," הוא קורא. "עצרי רגע."
אני עוצרת לאחר שאני יוצאת אל הסיפון ומרכיבה את משקפי השמש שלי. זה היום האחרון של השיט. יום יפה. אני רוצה ליהנות ממנו מבלי שיפריעו לי.
"מה, אריק?" אני שואלת חסרת סבלנות כלפיו. כשאני מסתובבת אליו, אני רואה אריק אחר. אריק עצוב. אריק מסכן. אריק חלש. אריק מובס.
"אני לא במצב טוב. מאיימים עליי. בבקשה, רוזי, שני מכרזים. אחד. בבקשה." הוא מתחנן עם כל הגוף שלו.
אבל זה לא עוזר לו.
האמת התגלתה. והיא מכוערת בדיוק כמו שג'ק הציג אותה. תודה לאל על ג'ק. אני די בטוחה שהייתי מסוגלת בסוף ליפול בפח לולא ג'ק חקר.
אני כועסת. אני פגועה. אני מרגישה מרומה.
"למה אתה חושב שאני יכולה לעזור לך?" אני באמת רוצה לדעת. אני רוצה שהוא יגיד את זה.
"אני מפסיק עם המשחקים, רוזי." הוא נאנח כאילו הבין שהוא סוף סוף הפסיד. "אני יודע שראש העיר, שהוא גם יו"ר הוועדה שדנה במכרזים, הוא אבא שלך."
אני רוצה לדעת מאיפה הוא יודע. האם הוא גילה במקרה או שהוא חקר במיוחד. זה די ברור. הוא כנראה חקר על אדווארד כדי להשיג מידע שהוא יכול לעשות בו שימוש לטובתו. הוא גם יכול היה בקלות להשיג את כל מה שהוא צריך בשביל בדיקת דנ"א.
"הוא לא אבא שלי. אני לא בקשר איתו. וגם אם כן, לא הייתי עושה את מה שאתה מבקש. בחיים לא."
"אם נשארה בך עדיין אהבה קטנה כלפיי את חייבת לעזור לי. אני אהיה בצרות אם לא אזכה בכמה מכרזים. אני לא יודע מה לעשות."
מזל שאנחנו עומדים במקום בו לא עוברים הרבה אנשים כי אריק פורץ בבכי. מעולם לא ראיתי אותו בוכה. ליבי יוצא אליו. הייתה תקופה שהוא היה ממש טוב אליי.
"אריק, אני לא יודעת במה הסתבכת, אבל אתה מבקש ממני לפעול כדי להטות מכרז עבורך. אני לא אעשה זאת. הבנתי שניגשת לכמה מכרזים, אז פשוט תסמוך על הכישרון שלך כדי לזכות." אני אומרת ופתאום מבינה שהוא פיזר את הביצים שלו בכל כך הרבה סלים, כך שיש סיכוי גדול שהאיכות של ההצעות שלו נפגעה. זה קשה להתמודד על מכרז אחד. זה עוד יותר קשה להתמודד על שני מכרזים בו-זמנית. זה די בלתי אפשרי להתמודד על כמה במקביל. אני מבינה שהתוכנית הזאת שלו התגבשה לפני זמן רב.
"רוזי, אני..." הוא ממשיך אבל אני קוטעת אותו.
"לא!" אני מרימה את קולי. "תשכח מזה ותניח לי."
הבעת פניו שוב משתנה. הוא כבר לא נראה חסר אונים והדמעות נעלמו. משהו אחר תופס מקום.
"את אישה קרת לב. אחרי כל מה שהיה בינינו? ככה את זורקת אותי לכלבים?"
או-קיי, אני אומרת לעצמי. אני מבינה מול מה אני עומדת עכשיו - מצפון. אני מבינה שאריק ינסה כל מיני מניפולציות כדי להשיג את מה שהוא רוצה. זה התחיל מלגרום לי לחשוב שהכול נעשה בגלל אהבה. אחר כך הוא ניסה לגרום לי לרחם עליו. עכשיו הוא פונה אל המצפון שלי. אני מבינה שברגע שנדלג על השלב הזה, אז השלב הבא יהיה איומים.
"אתה יכול להמשיך," אני אומרת. "אני לא חושבת שאני אישה רעה ולא משנה מה תאמר לא ישנה את זה. לא קל להפעיל עליי מניפולציות, אריק. אתה צריך לדעת את זה יותר טוב מכולם."
אגרופיו של אריק נסגרים, ידיו לצד גופו.
"את לא משאירה לי ברירה."
הנה זה. הנה הצד שחיכיתי לו. מהצד הזה אין דרך חזרה.
"די. אני לא רוצה לשמוע. אני הולכת עכשיו, ואני לא רוצה לשמוע ממך יותר בחיים." אני אומרת ומתחילה ללכת. אני מודה בפני עצמי שאני קצת חוששת. זה לא אריק שאני מכירה. זה אדם מכור. זה אדם שנדחק לפינה ולא יודע איך לצאת. אבל זה לא מעניין אותי.
אין שום דבר שהוא יכול לעשות כדי לגרום לי לעשות את מה שהוא רוצה.
***
בערב אני מקישה על דלתו של ג'ק.
"רוזי," הוא מופתע לראות אותי.
"היי," אני מציצה אל חדרו. בניגוד אליי, ג'ק הזמין את אחד החדרים הפנימיים בספינה ולכן הוא די חשוך. אני רואה את הלפטופ שלו על המיטה ולפי הופעתו המרושלת אני מבינה שאני מפריעה.
"אתה באמצע משהו?"
"עובד על משהו."
"אהה. חשבתי שנאכל את ארוחת הערב יחד. מחר בבוקר אנחנו נפרדים ורציתי להודות לך."
ג'ק מרים גבה. "להודות לי?"
"כן. התעמתתי עם אריק וזה די מאשר את החשדות שלך. הבהרתי לו שזה נגמר ושאני לא עוזרת לו." אני מתארת בקצרה.
ג'ק נראה כאילו הוא נושם לרווחה. "יופי. זה טוב."
"כן." אני נאנחת וממתינה לתשובתו, שלא מגיעה כל כך מהר. יש בינינו שתיקה מביכה.
"טוב," אז אני אומרת בסוף. "אני..." אני רוצה להתנצל שהפרעתי וללכת משם. אבל הוא עוצר אותי.
"תני לי חמש דקות."
אני מהנהנת ואחרי שג'ק סוגר את הדלת, אני חוזרת אל חדרי. אני בודקת שוב את הופעתי. זו השמלה האחרונה שנשארה לי ואני תוהה אם היא יותר מידי. שיערי אסוף לאחור, אני מאופרת קלות אבל קצת יותר ביחס לימים אחרים בשיט. אני תוהה אם אני צריכה לשנות משהו אבל מוותרת על כך. ג'ק כבר ראה אותי ואני גם לא מרגישה שאני צריכה להרשים אותו. אני מרגישה שג'ק הוא הדבר הטוב ביותר שקרה בשיט הזה. אומנם לא בדיוק מה ששרה קיוותה להשיג, אבל נראה לי שג'ק יכול להיות חבר טוב. נראה שיש לנו את אותם הערכים ואותם עקרונות לחיים. אולי, למעט נושא הפחד. וזה טוב.
אני שומעת את דלתו של ג'ק נטרקת ואני קופצת מהתרגשות קלה. איך נוכל להיות חברים? אני כל כך נמשכת אליו. אבל אני מחייכת. ג'ק השחצן. ג'ק השחצן ואני. סלינה תשתגע. אני פותחת את הדלת ונמסה כשאני רואה אותו. הפעם הוא לא לובש ברמודה, אלא חליפה. פאקינג חליפה. והוא נראה כל כך מרשים.
"זה הדבר היחיד החגיגי שנשאר לי," הוא מגרד בראשו בסוג של מבוכה, ואני צוחקת ומצביעה עליי. "גם לי." אנחנו צוחקים והולכים זה לצד זה אל המדרגות.
אני נזכרת בערב הראשון, כשהוא הלך אחריי וזה כל כך עצבן אותי. אני בטוחה שגם הוא נזכר בזה כי הוא מחייך לאורך כל הדרך.
"חכי," הוא אומר ושולח את ידו לתפוס את שלי ולעצור אותי.
"מה קרה?" אני נחרדת לרגע קטן.
"אנחנו לבושים כל כך יפה. תני לי להזמין אותך לאחת מסעדות השף."
אני נושמת לרווחה. חשבתי כבר שיש איזו דרמה, משהו עם אריק. לא בא לי דרמה.
"אוקיי," אני אומרת ואנחנו מסתובבים בחזרה. אריק לא עוזב את ידי ומוביל אותנו אל המעלית. "יש כאן מסעדה שבא לי לנסות אותה מהיום הראשון. זה בסדר שאחליט?"
אני מושכת בכתפיי. לא באמת משנה לי לאן אנחנו הולכים.
"רק שיהיה ברור," ג'ק אומר כשמושיבים אותנו. "אחרי הארוחה אנחנו הולכים לרקוד."
"אוקיי," אני צוחקת בקלילות.
"אני לא רוקד." הוא ממשיך לומר. אני נועצת בו מבט משועשע, מנסה להבין לאן השיחה הזו הולכת. בטוח יש כאן משהו.
"אז למה אתה רוצה לרקוד?"
"אני לא רוקד, למעט ריקודי שורות." הוא מפתיע אותי. "בשעה תשע יש ריקודי שורות בסיפון העליון. אני מקווה שאת אוהבת ריקודי שורות כי אני צריך פרטנרית לצחוק איתה תוך כדי השטות הזאת."
אני לא מפסיקה לצחוק. למעשה, כל הערב הזה אני לא מפסיקה לצחוק. גם כשאני מספרת לג'ק על השיחה עם אריק, אנחנו מצליחים להעביר את זה בקלילות. אנחנו רוקדים יחד, דורכים זה על זה יותר נכון. אנחנו ממשיכים אחר כך לקריוקי ושרים לחוד וביחד, שיכורים לגמרי. ג'ק התגלה בהפלגה הזו כגבר מקסים, כיפי וכזה שהייתי יכולה לראות את עצמי איתו, ואני מזכירה לעצמי להוציא מסלינה למה נתנה לו את כינוי הגנאי הזה. רק לקראת אחת בלילה אנחנו חוזרים אל החדרים שלנו. ג'ק לא מנסה לעשות דבר, ואני מודה לו על זה. אני כל כך מאוהבת בו שאם הוא היה מנסה להשכיב אותי, אני לא בטוחה שהייתי כזו חזקה כמו אתמול. הפלאשבקים מהלילה שלנו יחד הם הדבר היחיד שמעציב אותי מעט. אני רוצה את זה. אני רוצה את ההרגשה הזאת שוב. אני רוצה גבר כמו ג'ק.
"לילה טוב, רוזי. תודה על ערב מקסים." הוא אומר וממיס אותי עם המבט הטוב בעיניו הכחולות. החבורה שלו כבר כמעט בלתי נראית.
"היה לי כיף." אני מסכמת ופותחת את דלת החדר באיטיות כדי לרמוז לו מה אני רוצה. אני לא מאמינה שאני מתנהגת ככה. אבל ג'ק עושה צעד לאחור ופותח את הדלת שלו.
וכשהדלתות שלנו נסגרות, אני מבינה שאני יכולה לסגור גם את ההרפתקאה הזאת.
מחר זה מסתיים.
מחר אני חוזרת הביתה. לחיים שלי. בדיוק כמו שרציתי לפני שבוע.
אז למה אני כל כך עצובה?