ספינת האהבה / פרק 7
בבוקר למחרת, כשאני קמה משנתי, אני מגלה שהטלפון שלי מפוצץ בהודעות. השעה רק עשר בבוקר ואני כבר משיבה לעשרות הודעות.
מרביתן בענייני עבודה.
כמה הודעות משרה, שמבקשת לפגוש אותי.
הודעה אחת מאריק, שכותב לי שהוא לא מתכוון לוותר עליי.
אך ההודעה המפתיעה היא מסלינה. סלינה, שרק לפני כמה שעות הזכרתי את שמה בפני ג'ק. מה שמוזר הוא שסלינה ואני אמנם נשארנו בקשר אבל אנחנו לא מדברות על בסיס יומי. יוצא לנו לתקשר בערך אחת לחודש וגם אז, לרוב זה בענייני עבודה.
הדבר היותר מפתיע, או אפילו מאכזב במידה מסויימת שאני לא מסוגלת להודות בה, הוא שאין אף הודעה מג'ק.
סלינה: מה קורה? אני בעיר. רוצה להיפגש?
אני: היי סלינה. הייתי שמחה אבל אני לא בעיר. אני בשייט.
התגובה נכנסת עוד לפני שאני מספיקה לענות על הודעה אחרת.
סלינה: דיייייי איזה כיף לך. מתי את חוזרת?
אני: ביום ראשון הבא.
סלינה: אההה. טוב, אני כבר לא אהיה כאן. בפעם אחרת?
אני: ברור.
אני בכלל לא מהססת כשאני כותבת את ההודעה הבאה.
אני: את זוכרת את ג'ק מהלימודים?
בהתחלה כתבתי ג'ק השחצן, אבל החלטתי למחוק את הניסוח המעליב הזה.
סלינה: מה איתו? מת?
אני: מה פתאום.
אני מזועזעת מהניסוח המאוד ברור שלה שמבהיר לי שהיא לא מחבבת אותו בדיוק כמו שנראה שהוא לא מחבב אותה. אני מתחילה לחשוב שאיזה חתול שחור עבר ביניהם.
אני: את לא תאמיני, אבל הוא גם בשייט כאן.
סלינה: חבל שאני לא בשייט.
סלינה: מעניין תוך כמה זמן הם היו מגלים שחסר להם נוסע על הספינה.
סלינה: הייתי שמחה לזרוק אותו למים.
סלינה: אפשר לשחד אותך?
היא מוסיפה סמיילי צוחק כדי שאבין שהיא מתלוצצת, אבל אני לא קונה את זה.
אני: מה היה ביניכם?
סלינה: זה סיפור ארוך.
אני: את יכולה לתת לי את התקציר?
סלינה: למה זה מעניין אותך? דיברת איתו? הוא אמר עליי משהו?
אני יכולה להבין מתוך מה שהיא כתבה ומהצורה שהיא כתבה את ההודעות שהיא הפכה ברגע למישהי חסרת סבלנות ממש. אני לא רוצה לספר לה על ארוחת הערב, ועל מה שג'ק אמר.
אני: כי נשמע שאת מאוד כועסת עליו, ואני לא זוכרת שסיפרת לי עליו בזמן הלימודים.
סלינה: אין מה לספר. הוא בן זונה.
סלינה: אני מקווה שאת לא מתרועעת איתו, ואם כן אז תיזהרי ממנו. הוא לא מה שהוא נראה.
אני חושבת על המילים שלה. כמו מה הוא נראה? תמיד חשבתי שהוא שחצן בגלל הכינוי שסלינה הצמידה לו בשנה השלישית, אבל כשהכרתי אותו כאן הוא לא נראה לי שחצן. האם לזה היא מתכוונת?
אני: אל תדאגי. הבנתי מי הבנאדם מההתחלה.
אני חושבת על הפגישה הראשונה שלנו על הסיפון.
סלינה: יופי. אל תשכחי שהצעתי לך כסף, כן?
היא מצרפת עוד סמיילי צוחק שובב.
אני משיבה לה בסמיילי שובב משלי וממשיכה להודעות הבאות. אני פותרת כמה בעיות בעבודה ומתפנה לטפל באריק. אני חייבת לשים לזה סוף.
אני: אריק, אין על מה לוותר. המשכתי הלאה. היום, כמה חודשים אחרי אני יכולה לומר לך שאני חושבת שצדקת. טוב שנפרדנו.
גם התשובה ממנו נכנסת מהר. אני מצטערת שהתחלתי לענות להודעות לפני ארוחת הבוקר. אני רעבה.
אני לא מסתכלת על ההודעה, זורקת את הטלפון על המיטה ומתלבשת. אני לובשת מכנסי ג'ינס קצרים וחולצת טי-שירט לבנה עם הדפס של החבובות. אני נועלת את הסנדלים הלבנים הפשוטים שאני הכי אוהבת, אוספת את השיער לקוקו מרושל ויוצאת מהחדר. אני עולה את המדרגות ברגל וצוחקת לעצמי כשאני מבינה שאני כל הזמן מסתכלת לצדדים ובודקת את השטח. יש כבר ארבעה אנשים בספינה הזאת שאני לא רוצה להיתקל בהם.
"לעזאזל עם כולם. אני לא מתכוונת לברוח ולהתחבא. אני מתכוונת ליהנות." אני לוחשת לעצמי וזוקפת את ראשי. אני הולכת כמו עיוורת למסעדה האהובה עליי, זאת שאכלתי בה אתמול בערב עם ג'ק. אני מוצאת מקום מושלם. בפינה. מאחורי עציץ.
"את ממש טובה בלא להתחבא," אני ממש צוחקת בקול כשאני מתיישבת עם ספל הקפה. שם, מאחורי העציץ, עם מראה הים הכחול והרגוע, אני מקבלת אומץ לקרוא את ההודעה של אריק.
אריק: אני חושב שאחרי שנדבר תביני שאת טועה. שאני טעיתי. אני מוכן לעשות הכול כדי שתסלחי לי וכדי להיות ראוי לך.
אני נאנחת בקול וחושבת מה לענות לו. אין ספק שההודעה שלו עושה לי משהו. איזו מערבולת בבטן. לא. אני לא מתכוונת ליפול בפח הזה. אני יודעת מה הוא עושה. הוא מחזיר אותי אחורה גם לתקופה שהוא חיזר אחריי בטירוף וגם לרגע שנפרד ממני. כמה רציתי אז שהוא יתחרט. שהוא יילחם עליי.
אני: זאת בדיוק הסיבה שאני לא רוצה לדבר איתך. אני לא רוצה לחזור אליך. פגעת בי בצורה הכי מכוערת שיש ואין לי אמון בך שלא תעשה זאת שוב.
אריק: אל תכעסי. בסדר?
אני: לא כועסת.
למה כולם חושבים שאני כועסת?
אריק: העציץ הזה לא מספיק. אני רואה אותך. אני יכול להצטרף אלייך?
אני מרגישה את ליבי צונח. אני מתכופפת מתוך אינסטינקט להתחבא, אך גם להרים מהריצפה את כבודי. אריק מתקרב עם ספל הקפה שלו וצלחת של מאפים. אני מכריחה את עצמי להתיישר בחזרה.
"היי, בוקר טוב." הוא אומר. "אני יכול לשבת?"
אני נאנחת, עושה פרצוף אבל מסמנת בראשי בחיוב. "תהיי חזקה." אני מדברת לעצמי. "חומה. לא להאמין לשום דבר שלו. תני לו לדבר ולפרוק אבל אל תתני לו לחדור."
"את נראית ממש טוב. הצבע הזה יפה לך." הוא מחמיא.
"תודה." אני אומרת ושותקת. הוא לא מפסיק להביט בי. זה רגע מביך מאחר וגם הוא לא מדבר יותר. סוג של קרב בינינו. הוא כנראה לא מדבר כי הוא שוקל מה הדבר הנכון לומר כדי לחדור. אני לא מדברת כי אני לא רוצה לפלוט משהו שיראה לו את הדרך פנימה.
"רוזי!"
אני לא יודעת האם הקול הזה הוא הקלה או בעייה.
"היי שרה," אני מנופפת בחוסר חשק לעברה של שרה שמתקרבת אלינו ביחד עם לו.
"בוקר טוב," היא כאילו נושמת לרווחה וכועסת עליי באותו הזמן. או שזה רק נדמה לי. מבטה של שרה מתעכב על אריק. עכשיו היא נראית גם מאוכזבת.
"בוקר טוב." אני עונה.
"בוקר טוב," אריק עונה אחריי ומושיט באבירות את כף ידו לעברה. "אני אריק, חבר של רוזי." הוא אומר ואחרי שהוא מסיים ללחוץ את ידה של שרה הוא עובר ללו, שגם הוא בדומה אליי נראה לא מרוצה מהסיטואציה.
"חבר? ובמקרה נפגשתם כאן?" שרה שואלת ומשחקת פינג פונג מבטים ביני לבין אריק.
"כן. לגמרי במקרה." אני ממהרת לענות כדי שאריק לא יפלוט משהו.
"נחמד." שרה אומרת בקצרה. "אני יכולה לדבר איתך מאוחר יותר?"
"כן, בטח."אני מחייכת אליה. אני משחקת כאן כל כך הרבה משחקים.
"יופי. בבקשה תחזרי להודעות שלי."
"אני אעשה זאת." אני מהנהנת בראשי כל כך חזק. אריק מסתכל עליי. אני רואה במבט שלו שהוא מבין שאני עוברת משהו. אני כל כך רוצה שהיא תסתלק כבר כדי שאני אוכל לומר לאריק מה אני חושבת. אני רואה על הפנים שלה כמה קשה לה ללכת משם. "בואי נניח להם, שרה." זה לו שעושה את הצעד המבורך. אני נושמת לרווחה כשאני רואה שהיא מהנהנת ועומדת להתרצות.
אבל אז אני רואה את ג'ק צועד לעברנו והלסת שלי נשמטת. בבת אחת אני מרגישה שאני רוצה לבכות. או לצחוק. אני לא יודעת להסביר את ההרגשה המבלבלת הזאת של חוסר האונים. כל כך הרבה דברים קורים מסביב ולך אין שום השפעה עליהם. ג'ק בעצמו נראה מרוצה מהסיטואציה שהוא עומד להיכנס אליה. הוא לובש ברמודה בצבע חאקי והחולצה הלבנה האוורירית חושפת את שרירי צווארו השזופים. אני נזכרת באירועי אתמול ואיך ידיי נתלו על השרירים האלה.
"בוקר טוב, מה קורה כאן? מסיבה?"
"ג'ק!" שרה צוהלת וזורחת מאושר. "כמה טוב לראות אותך."
"היי לו, מה קורה?" ג'ק מושיט יד חזקה ללחיצת יד ואת ידו השנייה הוא מניח בחברות על כתפיו של לו. פתאום אני נוכחת כמה ג'ק גבוה. הוא עובר את לו בראש שלם. העיניים הכחולות שלו מבריקות וחיוכו נעים וטוב.
"היי ג'ק. אכלנו ארוחת בוקר ואז פגשנו את רוזי ואת... החבר שלה."
"היי אריק, מה קורה?" ג'ק מציע לחיצת יד גם לאריק שיושב לצידי ומנסה להבין מה קורה כאן בעצמו.
"היי ג'ק, הכל בסדר. רוזי ואני שותים קפה."
אני שמה לב שג'ק בכלל לא פונה אליי. הוא אפילו לא מסתכל עליי.
"אתם מכירים?" שרה שואלת.
"כן, נפגשנו אתמול."
"איזה מוזר שרוזי ואריק נפגשו כאן במקרה, נכון?"
הפעם ג'ק מעיף לעברי מבט חפוז ואז לעברו של אריק. חיוך ענק נפרס על פניו.
"כן, ממש מוזר. ממש מוזר שהאקס של רוזי עקב אחריה, גילה שהיא מתכננת שיט וקנה כרטיס בעצמו כדי להחזיר אותה."
אני לא מאמינה שהוא אמר את זה. אני מתחילה להבין למה סלינה רצתה לזרוק אותו מהסיפון לים. איך נתתי לעצמי ליפול במלכודת הזו של העיניים היפות שלו?
"אדיוט." אני מסננת. כולם נועצים בי עיניים.
"הוא לא טועה רוזי." אריק פתאום נעמד על רגליו וניגש אל ג'ק. "אמרתי לך שאני אעשה הכל כדי להחזיר אותך." הוא מדבר אליי אך מסתכל לתוך עיניו של ג'ק.
ג'ק מביט על אריק מגובה של חצי ראש. שחצן. הוא פשוט שחצן.
איך מסיימים את הסיטואציה הזאת מבלי לצעוק? מבלי לבכות? מבלי לברוח?
"אני חושבת שזה זמן טוב, שרה. רצית לדבר? בואי נשאיר את הגברים לבד וניתן להם לריב." אני קמה בעצמי, שולחת את ידי לעבר ידה של שרה ומושכת אותה אחריי. אני יודעת שהיא לא תסרב לי. כשאני הולכת משם אני לא מסתכלת, אבל אני יודעת. אני יכולה להרגיש את זה. המבטים של אריק ושל ג'ק חורכים את גבי.
אני צריכה להפסיק את זה.